נולדתי בתקופה כאובה ומלאת אי וודאות וכמה דקות אחריי ובהפתעה גמורה לאמי, כי לא היו אז בדיקות אולטרסאונד בשגרה, נולדה התאומה הזהה שלי, כל זה קרה כחודש לאחר שמטוסו של אבי, טייס חיל האוויר במלחמת ההתשה, נפגע מטיל והוא צנח ונתפס כשבוי מלחמה במצרים שם נכלא למשך שלוש וחצי שנים וכאשר חזר סוף סוף אבי הביתה היה זה בהחלפת השבויים שלאחר מלחמת יום הכיפורים בה נהרגו חברים קרובים של הוריי מבסיס חיל האויר, נהרג בן דודו של אבי ונהרגו 4 בני הקיבוץ של אמי בו חזרנו לגור בעת השבי וביניהם גם אחיה היחיד של אמי, מי שגידל אותנו עד אז כאב מחליף.
אבי חזר שלם מהשבי, הוא אף התראיין ועשה הרצאות רבות על ההתמודדות שלו בשבי עם החקירות, העינויים והשנים הארוכות בחדר אחד עם עשרה שבויים אחרים, הוא גם חזר לטוס בחיל האויר ואף לפקד על בסיס רמת דוד. זו הייתה הילדות שלנו, מגוונת בסיפורי הישרדות וגבורה ורצופה מעברי מעברי דירה, שישה במספר, מבית פרטי זמני בבסיסי חיל האוויר אל החינוך המשותף בקיבוץ ובחזרה ושוב. לצד הרבה שמחה על שובו הכרתי וחוויתי גם אי וודאות, כאב ופחד שלמדתי לסחוב אותם בתוכי במשך שנים.
תמיד חקרתי את נפש האנשים סביבי וקראתי הרבה ספרים, הייתי תלמידה שקדנית עם ציונים טובים ותכננתי אחרי הצבא ללכת ללמוד פסיכולוגיה. לפני תחילת שנת הלימודים נסעתי לכמה חודשים לטייל בהודו. כל אחד וההודו שלו: ושלי הייתה מקדשים, סיפורים, הרים ונחלים, שיעורי יוגה ושעות רבות של ישיבת מדיטציה בקורסי ויפאסנה וכך פגשתי את עצמי בתוך הגוף שלי, הכרתי מקרוב את ים התחושות הגועש בתוכי, את סערת המאבקים הפנימיים שלי, את צעקות הפחד והכעס המושתקות ואת כל הכוחות שטלטלו ומטלטלים אותי מאז שנולדתי ועד היום.
הבנתי שהצער הרב שסחבתי אתי, הבלבול והפחד, יצרו בתוכי עומסים, כבדות וכאבים פיזיים. הבנתי שיש למחשבות שלי ביטוי כתנועות בגוף, שהם בעצם הרגשות באנגלית קל להבין
אנרגיה בתנועה = e-motion
כלומר הרגשות קיימים ונעים בתוך הגוף! זה היה גילוי מטלטל ומרעיש. אז התחלתי להבין שהחשיבה עצמה קורית בגוף, יש לה רמה ברורה גופנית וכל פתרון לכאב נפשי, למצוקות, חייב לכלול גם ירידה לגוף להרגיש, לחוש, לנשום ולנוע. הבנתי שפתרונם של הכאבים שלי לא נמצא רק ברמת השיחה וההבנה, הבנתי שתהליך הטיפול שאעסוק בו יהיה משולב גוף-מחשבה-רגש ותנועה.
בחזרתי לארץ התחלתי ללמוד באוניברסיטה פסיכולוגיה מכוח הלחץ הסביבתי וכוח ההרשמה מראש, אבל המשכתי לחפש למידה שהיא דרך הגוף, ולשמחתי פגשתי את "שיטת אבי גרינברג", שיטה מדהימה המשלבת אבחון דרך כפות הרגליים, טיפולי רפלקסולוגיה ועיסוי עם תרגילי נשימה ותנועה. למדתי 7 שנים, בתחילה את לימודי הבסיס ואחר כך הכשרות והעמקות ועברתי לשפת הריפוי – השפה של החוויה.
בטיפול דרך הגוף עובדים ברפלקסולוגיה, בעיסוי ומלמדים תרגילי נשימה ותנועה. במשך כל הטיפול מדברים בשפה של החוויה. אנחנו יורדים ממרום המחשבות אל תחושות הגוף, שמים לב מה קורה בגוף, מרגישים ומתארים את החוויה, על מנת ללמוד ממנה.
המטופל לומד לשים לב ואף לשהות בתוך תחושותיו, ולהרגיש את הרגשות שעולים בו. המטופל לומד לנשום אל אזורים עם תחושות לא נוחות ולנוע מתוך הקשבה למה שהוא חש ומרגיש ולבטא תנועה אותנטית.
כאשר המטופל שם לב לגוף בטיפול הוא נותן ביטוי לתנועות תקועות בתוכו, תנועות שיוצרות עומס, לחץ, כבדות וכאב, החוויה והביטוי יוצרים שחרור.
הגוף לומד לשחרר דפוסי כאב ישנים רק עם תשומת הלב של האדם שזה הגוף שלו! כלומר תשומת הלב של המטופל חשובה ביותר, אני באה מבחוץ ועובדת בטכניקות מגע מתאימות ונותנת הנחיות בנשימה ותנועה, האדם בא מבפנים, הוא המרגיש והזז והוא מבטא את התנועה האותנטית שאפשרת עיבוד מחדש של חווית הכאב, והפסקה של ההתנגדות לחוות, הכאב כבר קרה, האדם חוזר לגוף עם תשומת לב בכדי לעבד את החוויה הישנה, לשחרר את המחסומים הישנים שהציב על עצמו.
אנשים נושמים, מרגישים ונעים בטיפול. הם שמים לב למה שקורה ברבדים שונים שלהם, הרגש, התחושות הפיזיות, התנועה והחשיבה. הם לומדים שהמערכת שלהם חכמה, והם קשובים אליה ואז התנועות המתאימות והנכונות להן קורות, הרגשות נעים והכאבים והעומסים מתחילים להשתחרר ונפתח בהם מרחב חדש ועצום של חוויה.