ג'ון בולבי היה פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי, ידוע בעיקר כאבי תיאורית היהקשרות בעולם הפסיכולוגיה ההתפתחותית והפסיכותרפיה.
ג'ון בולבי נולד בשנת 1907 בלונדון למשפחה מהמעמד הגבוה. אביו של ג'ון היה כירורג מפורסם ואמו היתה אחראית על משק הבית וגידול ששת ילדיהם, שג'ון היה הרביעי מביניהם. ג'ון ואחיו בילו את משך היום עם אומנות, משרתים ומבשלות בעיקר. הוריהם הגיעו הביתה בשעות הערב כאשר הילדים כבר היו מוכנים לשינה. אחת לשנה, המשפחה היתה יוצאת לחופשה בת כחודשיים אשר בה הקשר והמגע בין ההורים לילדים היה רב מהרגיל. כאשר ג'ון היה בן 4, המטפלת העיקרית שלו (אשר סיפקה לו דמות אם במהלך היומיום) עזבה. הדבר כאב מאד לג'ון, ומה שעוד הקשה היה כניסה של מטפלת נוקשה אשר הוא לא אהב. כאשר היה ג'ון בן 7 פרצה לה מלחמת העולם הראשונה – מה שגרם לאביו להעדר עוד יותר. בהיותו בן 10 נשלח לפנימייה עקב ההפצצות הגרמניות על לונדון.
בבגרותו, למד ג'ון בקיימבריג' רפואה ופסיכולוגיה, השלים את לימודי הרפואה בלונדון, התמחה בפסיכיאטריה ואף פנה להכשרה פסיכואנליטית. עם תום ההכשרה בטיפול במבוגרים פנה ג'ון להכשרה נוספת כאנליטיקאי של ילדים והגיע להכשרה אצל מלאני קליין אשר היתה פסיכואנליטיקאית ופסיכותרפיסטית מאלו אשר פיתחו את הגישה הקלייניאנית. נוצרו ביניהם חילוקי דעות אשר התעוררו בגין טיפול בילד בן 3. בולבי ראה קשר גדול בין מצבו של הילד למצבה של האם, בעוד קליין התעקשה להמשיך לנתח את הפנטזיות והמשחק ושל הילד. לבסוף הופסק הטיפול בגין אשפוזה של האם. או אז, חזרו חילוקי הדעות בטיפול דומה, הפעם בילדה בת ובסופו הופסקו היחסים בין קליין לבולבי שהחליט כי מטרתו הינה להוכיח את טעותה של קליין.
בולבי נישא והביא 4 ילדים לעולם. במלחמת העולם השניה הוא גויס כפסיכיאטר צבאי ולפיכך נעדר מהבית בדיוק כשם שאביו נעדר בילדותו שלו. בשנת 1943 שירת בולבי בלונדון והיה מעורב בחיי הפסיכואנליטיקאים הבריטיים. בשנת 1944 נבחר לתפקיד בכיר בחברה, ושימש כמזכיר החברה לענייני הכשרה (למרות התנגדותן של ריבייר וקליין). בצעירותו תרם רבות לחברה, אולם בבגרותו הפך לפחות פעיל, ובכל זאת היה חבר בה עד יום מותו. בולבי המשיך לעבוד כמטפל בהיקף מצומצם עד גיל די מאוחר, אולם עיקר עשייתו היתה בכתיבה ובמחקר. בשנת 1946 הצטרף לסגל של מרפאת טוויסטוק בלונדון ושם הפך לסגן מנהל המרפאה ולמנהל המחלקה לילדים והורים. ניתן לומר ששנות עבודתו במרפאה זו הניחו את היסודות לתאוריית ההקשרות.
בספרו "בסיס בטוח" כותב בולבי על גידול ילדים. ניתן לראות כבר בפרק הראשון את עמדתו של בולבי בחשיבות הגדולה של נוכחות ההורה וגם את ההבנה במורכבותה של המשימה (בכל זאת, 24 שעות!). מחקריהם של גרינקר (Grinker,1962) ושל עופר (offer,1969) אכן מאשרים כי מתבגרים ובוגרים צעירים אשר בטוחים בעצמם, מאושרים ובריאים, הם אלו שגדלו בבתים יציבים בהם שני ההורים הקדישו תשומת לב וזמן רב לילדיהם. גידול ילדים הינו רכיב בסיסי בטבע האדם ומרכיב רלוונטי להשקפתו של בולבי. בין יתר תפקידיהם של ההורים הוא להיות החצי המשלים של התנהגות ההיקשרות שעליה ארחיב בהמשך למאמר זה. ברור כי באופן טבעי הטיפול הטוטלי בתינוקות רכים תורם להישרדותם וכך גם להמשכיות הגנטית של הוריהם.
עוד בשנת 1988 זיהה בולבי התפתחות חברתית בעייתית אשר נכונה גם לחברה המודרנית בה חיים אנו כיום: "כח האדם של גברים ושל נשים המוקדש לייצור תוצרים חומריים נחשב ליתרון בכל המדדים הכלכליים שלנו; ואילו כוחם של גברים ונשים המוקדש ליצירתם של ילדים בריאים, מאושרים ועצמאים בביתם שלהם אינו נחשב כלל". עלי לציין כי לא מדובר בשיפוטיות, אלא במציאות חברתית הקשה לשליטה, כזו אשר קיימת כדי לשרוד.
בולבי מסביר את הקשר הקיים בין תינוק לאמו ולשם כך מסתייע בגישה האתולוגית אשר מדברת על התנהגות בעלי חיים בהקשר של גנטיקה ואבולוציה. הקשר בין תינוק לאמו מכונה באופן מסורתי כ"תלות". חלק מדפוסי ההתנהגות הראשונים בעצם מתוכנתים מראש ומתפתחים בחודשי החיים הראשונים של התינוק ומובילים לכך שהלה נשאר קרוב לדמות האם שלו. עם תום שנת חיים אחת מערכת זו מתעוררת בעיתות של פחד, כאב, עייפות, חוסר זמינות או נגישות של האם. והנה לכם מערכת ההיקשרות. איתותים אלו פוסקים בהתאם לעוצמתם, אולם מחייבים את תגובתה של האם. קול או מראה של האם בהחלט ירגיעו בכי קל של התינוק, אבל רק מגע, הצמדות וחיבוק ממושך ירגיעו לגמרי פעוט במצב של מצוקה וחרדה. ההנחה הינה כי התפקיד הביולוגי של התנהגות הנ"ל משויך להגנה, ובמיוחד הגנה מפני טורפים. בולבי מבהיר שאינסטינקטים אמנם אינם המרכיב היחיד הקיים בהורות, אבל ההורות איננה תוצר של למידה בלבד. כלומר, "להתנהגות ההורית, כפי שאני רואה אותה, ישנם שורשים ביולוגיים חזקים, שורשים האחראים לרגשות עוצמתיים אשר מזוהים עימה. אבל הצורה המדויקת שהיא לובשת בקרב כל אחד מאיתנו תלויה בהתנסויות שלנו במיוחד בתקופת הילדות, בגיל ההתבגרות, טרם הנישואין ובמהלכם והתנסויות עם כל ילד". הנה כאן אפשר לראות בעמדתו מעגל שבו חוויות הוריות מהילדות משפיעות על ההורות. אני בהחלט רואה קשר שבין תובנה זו לבין סיפור חייו של בולבי, שהרי הוא היה בן לאב מצליח שלא ממש נכח ולרוב נעדר רבות מהבית. גם בולבי עצמו היה בעל קריירה ענפה וגויס למלחמת העולם השניה, כך שסביר להניח שעקב כל עיסוקיו גם הוא, כמו אביו, לא היה נוכח באופן משמעותי בחיי ילדיו (השערה שלי בלבד).
בשנות השבעים של המאה הקודמת חלה התקדמות רבה בהבנת השלבים המוקדמים באינטרקציה שבין האם לילד הודות למחקרם של קלאוס וקנל, אשר חקרו אמהות שילדו ואת יחסן לתינוקם ברגע שהתאפשר להם חופש מוחלט. עוד ברגעים הראשונים לאחר הלידה מתארים המחברים את האם מרימה את תינוקה, נוגעת, ממששת, מניחה אותו על שדיה והתינוק כמובן מגיב בליקוק הפטמה. כך שמרגע הלידה תשומת הלב כולה מופנית לתינוק.
את הימים הבאים האם נוטה לבלות בהתבוננות בתינוק וחיבוק התינוק. בגיל שבועיים עד שלושה שבועות, כאשר הם מביטים זו בזה, כבר קיימת אינטרקציה חברתית חיה אשר גם מלווה ברגעים של התנתקות. על האם בשלב זה להיות רגישה למקצב האוטונומי של התינוק וכן עליה לווסת את ההתנהגות שלה כך שתשתלב בזו של תינוקה.
ההורים מספקים לילדם "בסיס בטוח" לעולם על פי בולבי. הילד יוכל לשהות בבסיס זה ולצאת אל העולם כשהוא יודע שבסיס זה קיים כדי לשוב אליו. בסיס שיהיה נגיש, מקבל, נעים מכיל, מרגיע, מעודד ואפילו עוזר באופן פעיל כשיש צורך בכך. בולבי טוען שיכולתו של ההורה לספק בסיס בטוח שכזה מותנית בהבנה, הבנה הנובעת מהאינטואיציה של ההורה לגבי התנהגות ההיקשרות של ילדו. על ההורה לכבד את התנהגות זו ולהתייחס אליה כחלק מהותי וערכי של טבע האדם.
בהתבסס על מחקרם של הול ופולבי שפורסם בשנת 1979, בולבי מדגיש כי מחקר זה מספק הוכחה ניצחת לכך שנשים אשר ילדותן הופרעה תייצרנה פחות אינטרקציות עם התינוקות שלהן ביחס לאימהות שילדותן היתה יותר מאושרת – וזאת בתקופה בחיי התינוק אשר היקף האינטרקציה שמתפתחת נקבע על ידי האם כמעט לגמרי. בולבי מוסיף שכאנליטיקאי הוא נתקל יום יום בהשפעות הבעיות הרגשיות של ההורים על ילדיהם. בולבי הגיע למסקנה כי חשוב לחקור את הדרך שבה בפועל מטופל הילד על ידי הוריו באותה המידה שחשוב לחקור את הייצוגים הפנימיים של הוריו בנפשו וכאן משתרעת לה האינטרקציה בין המישור הפנימי לבין המישור החיצוני.
ההבנה כי קיים "בסיס בטוח" שממנו יוצא ילד או מתבגר לחקור ואליו יכול הוא לשוב, חיוני ביותר להבנה כיצד מתפתח אדם יציב רגשית וכיצד מתפקד הוא במהלך חייו.
נמשיך: ממצאי המחקר של אינסוורת' משנת 1977 מאפשרים חלוקה של התנהגות התינוקות אשר נצפו לשלוש קבוצות עיקריות (בהמשך יוסבר על סוגי היקשרות) בהתאם לשני קריטריונים:
א. עד כמה הם התינוקות עסוקים בחקירה כשהם מצויים עם אמם וכשהם בלעדיה.
ב. כיצד הם מתייחסים לאם כאשר היא נוכחת, כאשר היא עוזבת ובמיוחד כשהיא חוזרת.
למעשה, כבר בגיל שנה ניתן לראות אצל תינוק שאימו זמינה לו, רגישה עימו, מקבלת את התנהגותו וגם משתפת איתו פעולה, יכולת כלשהי לסמוך על עצמו בשילוב מתן אמון באימו והנאה מחברתה.
אמהות אשר אינן רגישות לאותות של ילדיהן, מתעלמות מאיתותי הילד, פועלות באופן שרירותי וטכני או אף דוחות את ילדיהן מסיבות שונות ומשונות – סביר שילדיהם לא רק שלא יהיו מאושרים, אלא עשויים להפוך לחרדתיים.
"כאשר אני מדגיש את התפקיד המכריע אשר יש לאם בקביעת דפוס האינטרקציה עם התינוק, זה אשר העדויות מצביעות עליו, איני מטיל אשמה." בולבי מבין שטיפול בילד עשוי להיות תובעני וקשה, גם אם היתה לאם ילדות מאושרת, וגם אם היא זוכה לתמיכה של בעלה ומשפחתה. שאם אין לה את סיוע זה אז בטוח הדבר יהיה קשה ותובעני אפילו יותר. אף על פי הבנה אמפתית זו, תינוק אשר יחשף לאימהות שאיננה רגישה, או שיספוג פרידות או איומי פרידה, התוצאות תהיינה קשות. "התנסויות שכאלה מגבירות מאד את חששו של הילד לאבד את אימו, הן מגבירות את דרישותיו שאימו תהיה נוכחת ואת כעסו המופיע בהעדרה והן אף עשויות לעורר בו יאוש, שמא לעולם לא יהיה לו קשר אוהב ובטוח עם מישהו".
בעת עבודה עם מטופלים שכאלו בולבי נתקל בחשש גדול מצידם להכנס לקשר של אמון, משום שהם ציפו מהקשר לתגובות כמו אלו שהם קיבלו מהוריהם. הם הראו פחד מדחייה וכעס ברגע שעלה בהם חשד לרגע שהצד השני עומד לנטוש אותם.
נאמר כי עלינו להיות ראויים לאמון וגם לכבד את הכמיהה לאינטימיות וחיבה שאבדו למטופל, אולם להיזהר מלהציע יותר משאנחנו או המטופל יכולים לתת ולשאת.
תיאורית היהקשרות נוסחה על מנת להסביר את דפוסי ההתנהגות האופיניים לבני האדם בכל גיל אשר קודם לכן הומשגו במונחים "תלות" וב"תלות יתר".
"תאוריית ההיקשרות מתייחסת לנטייה ליצור קשרים רגשיים ואינטימיים עם אנשים ספציפיים כמרכיב בסיסי של הטבע האנושי, מרכיב הנוכח בצורתו הראשונית אצל התינוק ונמשך דרך החיים הבוגרים עד לשלב הזיקנה. בתקופת הינקות והילדות הקשרים הינם עם ההורים (או עם תחליפי הורים) אשר דואגים להגנה, לתמיכה ולהרגעה". קשרים אינטימיים אלו אכן מלווים אותנו במשך כל חיינו ותחילתם הוא בין האם והתינוק והם אלו המאפשרים ביטויי רגש ואת ההתנהגויות הנלוות אליהם.
שלושה דפוסי היקשרות עיקריים תוארו על ידי אינסוורת' ועמיתיה בשנת 1971 והם:
היקשרות בטוחה – התינוק בוטח בכך שהוריו יהיו נענים, נגישים ומסייעים לו כאשר יתקל במצבים מפחידים. מתוך הרגשת בטחון זו, יוכל לחקור את העולם. בדרך כלל, האם נגישה ורגישה לאותות התינוק ועונה עליהם באהבה – מה שמספק את הצורך של הגנה והרגעה.
תינוקות אלה צפויים להיות בהמשך חייהם אנשים חזקים, כאלו אשר בטוחים בעצמם וחווים את העולם כמקום טוב ובטוח.
היקשרות חרדה מתנגדת – בדפוס זה התינוק איננו בטוח אם ההורה יהיה נענה, נגיש או מסייע בשעת הצורך. חוסר ודאות זה עשוי לעורר מצב של חרדת נטישה. הילד יהיה חרד בכל הקשור לחקר העולם. דפוס זה נוטה להתפתח כשהאם איננה זמינה באופן יציב ותגובותיה לתינוק אינן אחידות.
תינוקות אלה צפויים להיות בהמשך חייהם מבולבלים וחלוקים בהתנהלותם בחייהם הבוגרים, הם עשויים להתקשות לשמר יציבות בתחומים שונים, כגון קריירה ומערכות יחסים.
היקשרות חרדה נמנעת – דפוס שבו התינוק כבר מצפה לדחיה במצבים של חוסר ביטחון ומצוקה. הוא מנסה לחיות ללא אהבה ותמיכה מצידם של אחרים, הוא מתאמץ לספק עצמו מבחינה רגשית. בעצם, דפוס זה הוא תוצאה של דחיה מתמדת של ילד מאת אימו כשהוא פונה אליה לצורך הרגעה והגנה.
תינוקות שכאלו אשר יגדלו, יחוו את העולם כמקום מסוכן, ומקום לא יציב. הם יהפכו לאינדיבידואלים בעלי ביטחון עצמי נמוך בעלי קושי לנהל חיים מאושרים ומצליחים.
בנוסף לכל אלו קיימים מקרים שבהם תגובות הילדים היו שונות מאשר בשלושת הדפוסים הנ"ל. מחקרים שבוצעו בהקשר לתגובות אלו הראו כי ילדים שהגיבו בצורות יוצאות דופן למעשה חוו חוויות קשות מהוריהם, או היו ילדים אשר אימם היתה שרויה במצב נפשי קשה. ואכן, ממצאים אלה מאשרים בהחלט את ההשפעה שיש לאופן הטיפול ההורי על דפוס ההיקשרות.
יתרה מזאת, מחקרים הראו כי דפוס היקשרות שמתפתח גם נוטה להישמר. אשר על כן, גישת נוכחות מכוונת, אשר פיתחתי, רואה את ההורים כחלק בלתי נפרד ומהותי מהתהליך ואף כחלק המקדם את הטיפול באופן משמעותי.
נקודה חשובה אשר מעלה בולבי הינה יכולת השינוי של דפוס ההיקשרות. הוא טוען שקיימות ראיות לכך שבשנתיים – שלוש הראשונות לחייו של הילד, דפוס ההיקשרות עשוי להשתנות בהתאם לשינוי התנהגות ההורה שלו. כאשר הילד גדל, אזי דפוס ההיקשרות הופך להיות חלק מאישיותו והוא כופה אותו על קשרים חדשים שלו.
בגישת נוכחות מכוונת חלק מרכזי בטיפול הינו בניית הקשר עם המטופל ומתן תשומת לב לדפוסי הקשר שלו יחד עם בניית מודל קשר נוסף ובטוח.
בולבי מזכיר כי תיאוריית ההיקשרות הינה תיאוריה של הפנמה: הילד בונה בשנים הראשונות לחייו מספר מודלים של עבודה. היינו, מודל של האם שהוא אופן התקשורת בין הילד לאם והתנהגותה כלפיו, וכן מודל דומה של האב על פי אותן ההתנסויות. הילד גם בונה גם מודלים שלו עצמו אשר משלימים את האינטרקציה עם כל אחד מהוריו. קיימת לה הנחה אשר גורסת כי המודלים הנ"ל הופכים למבנים קוגניטיביים בעלי השפעה רבה. מבנים אלו מבוססים על חוויות היומיום שחווה הילד בצוותא עם הוריו.
לאחר כל אלו, הילד מודל עצמי, כזה אשר משקף את דימוי הוריו בקשר אליו עצמו.
בובלי מציין ש"מודלים אלו שולטים בהרגשתו כלפי כל אחד מהוריו וכלפי עצמו בצורה שבה הוא מצפה כי כל אחד מהוריו יתייחס אליו ,וכן באופן שהוא מתכנן את התנהגותו כלפי הוריו. מודלים אלו שולטים גם בפחדים ובמשאלות שלו שמבטאים את חלומותיו בהקיץ". המשמעות הינה שכשהקשר הראשוני עם ההורים הינו עמוק וחזק, הוא מתקבע עם הזמן והופך להיות דפוס בלתי מודע. בהיקשרות בטוחה כאשר הילד גדל והוריו מתייחסים אליו שונה מאשר איך שהתייחסו אליו בילדותו, המודלים האלו מתעדכנים בהדרגתיות ונשארות הדמיות טובות לעצמו ולאינטרקציה שלו עם הוריו. לעומת זאת, בהיקשרות של חרדה, תיאום זה של מודלים איננו מתרחש ומה שבעיקר קורה הוא הרחקה הגנתית שמתעוררת בגין התנסויות עבר ומידע סותרים.
כדי שקשר יתרחש בין שני אינדיבידואלים, על כל אחד מהם להיות מודע לנקודת מבטו של האחר, למטרותיו של האחר, לתחושותיו ולכוונותיו וכך מתנהל למעשה משא ומתן עצמי מול הזולת לצורך תיאום מטרות. כדי שתהליך זה יקרה, לכל אחד מהפרטים חייבת להיות יכולת מסוימת של הדדיות חברתית אשר מתגבשת להיות מודל של עצמי ושל האחר. כמובן, שרמת הגמישות ויכולת התיאום בין שני הפרטים תלויה במידה לא מבוטלת בסוג ההיקשרות. כך שמן הסתם, בהיקשרות בטוחה יתאפשרו יותר גמישות, אמון ובטחון.
לקשרים הרגשיים בהחלט תפקיד מהותי ומרכזי בחיינו. בתאוריה האתולוגית מוזכרת נטייה ליצור קשרים שכאלו עם אנשים מסוימים כהתנהגות בסיסית של הטבע האנושי עוד מרגע היוולדנו ועד תום חיינו. בינקות ובילדות קשרים אלה, שעל פי רוב הם עם ההורים, מספקים לנו הרגעה, הגנה ועזרה; בגיל הבגרות ממשיכים להתקיים קשרים אלה, אולם נוספים קשרים חדשים אשר תופסים מקום וגם להם יש תפקיד הגנה הישרדותי חשוב. היכולת ליצור קשרים עם אנשים אשר באה ממקום שמחפש תמיכה וגם ממקום אשר נותן תמיכה, נחשבת למאפיין בסיסי של בריאות נפשית ותיפקוד אישיותי יעיל על פי בולבי.
מערכת ההיקשרות מורכבת באופן שהאדם יוכל לשרוד באותה הסביבה שבה התפתח. בני אנוש זקוקים למענה יעיל ומהיר בעיתות של סכנה, לחום האנושי וכמובן סיפוק צרכים פיזיולוגיים בסיסיים לחיים בגיל הינקות. לכן התינוק יחפש את אותה הדמות הראשונה אשר בה יוכל להיעזר על מנת למלא את צרכים אלו. ללא דמות שכזו אשר יציבה וזמינה הילד יהיה נתון למצוקה גדולה ואפילו לטראומה.
הודות לתצפיות בולבי ועמיתיו הסיקו כי בשנת החיים השנייה רוכש הילד ידע רב על עולמו המיידי, ובשנים שלאחר מכן המידע מתארגן לו כמודלים פנימיים לרבות המודלים של העצמי ושל אימו. כפי שציינתי קודם, המודלים מושפעים מיחס האם לבן בחלק הראשון של חייו. מסקנה זו משמעותית וחשובה, אך יחד עם זאת, גם שנויה במחלוקת ואיננה מתקבלת בחוגים מסוימים. מה שכן, הודות למחקרים פרוספקטיביים (החל משנות השישים של המאה העשרים) אשר עסקו בהתפתחות חברתית – רגשית כן נמצאו הוכחות כבדות משקל למסקנות אלו של בולבי ועמיתיו.
כל עוד התנאים המשפחתיים חיוביים הם, וקיימת הורות נוכחת ותומכת, ההתפתחות תמשיך ותהיה בריאה ועמידה. אולם אם יהפכו התנאים לשליליים במידה מספקת (עניין סובייקטיבי לגמרי) הנתיב עשוי לסטות במידה כזו או אחרת אל הכיוון של התפתחות שברירית יותר. זאת ועוד, תינוק אשר נולד לתנאים שליליים מהיום הראשון, אזי כיוון ההתפתחות הראשוני שלו ינותב למקום אחר לגמרי. אולם גם כאן, אם יתקיים שינוי לטובה אשר קיצוני מספיק – ניתן יהיה לצמצם את הסטייה. אני מצטטת שוב את בולבי מספרו "בסיס בטוח": "השערתי הינה כי הנתיב שכל אדם צועד בו בהתפתחותו והמידה שהאדם נעשה עמיד לארועי חיים מלחיצים נקבעים במידה רבה מאד על ידי דפוס היהקשרות שהוא מפתח בשנים הראשונות לחייו".
ציטוט אחרון זה למעשה מסכם את המאמר. בשנים הראשונות לחיינו דפוס ההיקשרות נוצר באמצעות הקשר המשמעותי לנו ביותר – הקשר עם האם או עם דמות מטפלת עיקרית אחרת. בהתפתחות דפוס זה אנו מייצרים מודלים פנימיים, מודלים של עבודה אשר משפיעים על הקשרים השונים שנפתח במהלך ימי חיינו. ככל שאנו מתבגרים, הדפוסים מתקבעים ומוטמעים בהתנהגותנו. במידה ומתפתח דפוס היקשרות שאיננו בטוח, ניתן לזהותו בגיל צעיר מספיק על מנת לשנותו דרך שינוי ההתנהגות ההורית (בהנחה ויש שיתוף פעולה מלא של ההורים). כאמור, הדרך שבה חוותה האם את ילדותה בהחלט תשפיע רבות על הדרך בה היא תגדל את ילדיה שלה. מעגל זה עשוי להיות מעגל קסמים של אושר ובטחון מצד אחד, אך גם עלול להיות מעגל של קושי, תחושת כישלון, כאב ואף אלימות. לפיכך, אין להטיל כל אשמה בהתנהגותה של האם, כשנאמר שהיא כה משמעותית בפיתוח סוג ההיקשרות.
עוד מילה על העברה בין דורית – הדפוסים המועברים בדרך כלל אינם קיימים במודע ומקורם טמון די עמוק בנפש ההורה, לפיכך הגישה אליהם היא גישה עדינה, אמפתית והכרחית. במקרים נדירים בלבד הדפוסים עלולים להשתנות באופן ספונטני ולא מודע. הסקירה של ספרו של בולבי "בסיס בטוח" על תיאורית ההיקשרות מציגה באופן ברור ומחקרי את קיומם של דפוסי היקשרות, את השפעתם על חיינו הצעירים וחיינו הבוגרים ועל היכולת לשנותם.
בגישת נוכחות מכוונת אחת המטרות הינה לחזק את הנוכחות ההורית בחייו של הילד, לחבר את ההורה אל מודעות אודות דפוסי ההיקשרות שלו ועל השפעתם על הורותו ועל ילדיו ואף ליצור מודל נוסף של קשר אשר הינו בעל דפוסי היקשרות בטוחה, כזה אשר ילך עם המטופל לאורך חייו. בעבודה עם מבוגרים, חלק מהתהליך הוא לחקור ולגלות את דפוסי ההיקשרות שלהם, להבין איך הם מופיעים כיום בחייהם, ודרך הקשר הטיפולי ללמוד להתנסות ולהפנים חוויית קשר חדשה ובטוחה שתאפשר מודעות ושינוי של דפוסי ההיקשרות שנבנו בילדות.
מאת:
עין-בר רייטר אלפסי
נוכחות מכוונת – פסיכותרפיה גופנית ורכיבה טיפולית
לאתר של עין-בר