המושג "רפואת צמחים מסורתית" (להבדיל מהמושג "רפואת צמחים מודרנית") מתייחס למסורות ארוכות שנים ובנות מספר דורות אשר רכשו ידע רפואי רב על עולם הצומח והדומם שמסביבם.
ידע בוטאני ורפואי זה, אשר נצבר במהלך הדורות על ידי למידה, ניסוי ותעייה – שימש כאמצעי הרפואי העיקרי של הקהילות האנושיות ברחבי הגלובוס משחר ההיסטוריה ועד ראשית העידן החדש.
בראייה המסורתית, לכל חלק בעולם הצומח ישנו אופי, טמפרמנט, או "אישיות": אותה "אישיות" מורכבת מטעמו של הצמח (מתקתק, מריר, חמוץ, חריף וכולי), הטמפרטורה שלו (קריר, חמים, חם, נייטראלי וכולי), והאקלים שלו (לח, יבש וכדומה).
שילוב של תכונות אופי אלו מייחדות כל חלק מכל צמח, ולפיהם ניתן להסיק על תכונותיו הרפואיות.
על פי התפיסה המסורתית, ביכולתו של שימוש מיומן בחומרי המרפא הצמחיים לתת מענה עמוק ובר-קיימא הן לסימפטומים של המחלות השונות והן לסיבה העמוקה ממנה הן נובעות – בין אם תהיינה פיזיות, מנטליות או רוחניות.
ישנן מספר מסורות של רפואת צמחים אשר שרדו היטב את מרוצת הזמן ועדיין משמשות כפרקטיקה רפואית הן במדינות העולם השלישי והן במדינות מערביות. העיקריות מביניהן: רפואה סינית, איורוודה, אונאני-טיב (או "רפואה יוונית – ערבית", עליה נמנית גם רפואת הרמב"ם) והרפואה האוייגורית.
מורן