25 שנים לקח לי להבין שאני חיה חיים של אחרים.
25 שנים עד שהפסקתי להתכופף מול הרוח ולעמוד זקופה.
גדלתי בבית שאסור היה בו להביע רגשות, אלא אם כן האדם שמביע רגשות הוא לא אני אלא אחד ההורים. להורים שלי מותר היה להביע רגשות, אבל רק רגשות מסויימים כמו כעס וביקורת שהיו באים לידי ביטוי בנוקשות חסרת פשרות, תוקפנות ודרישה לצייתנות.
כשהיו עולים ומציפים אותי רגשות היו אומרים לי ״לכי לחדר, תרגעי ותחזרי״.
עם הזמן, הרגשתי כמו עץ שרוצה לגדול לגובה ביציבות, אבל הוא גדל באיזור עם רוחות חזקות שלא מאפשרות לו לגדול לגובה, לכן הוא חייב להתכופף כדי לשרוד. הוא כבר לא גדל בצורה הטבעית שלו, הוא לא עומד זקוף, אלא מותאם לרוח.
כשהרוח מפסיקה הוא כבר לא זוכר איך זה לעמוד זקוף אז הוא נשאר עקום, למרות שכבר אין לו צורך בכך.
העץ העקום מדמה דפוס פיצוי שהתפתח אצלי שנקרא דפוס של ריצוי. דפוס שהתפתח מתוך האמונה שאין לי אפשרות אחרת מלבד ״להתכופף מהרוח״. הוא התפתח גם מתוך אמונה נוספת – שאם אשאר זקופה אז אני עלולה להשבר, ולכן, כדי לשרוד אני חייבת להתכופף.
אלא שכשנגמרת הרוח, במקום להזדקף – אני נשארת כפופה.
בספרות המקצועית מגדירים את דפוס הריצוי כמנגנון הגנה שהאדם מנסה לחפות על תחושת חוסר או חולשה פנימית, רצון להתגבר על תחושת נחיתות או חוסר ערך או דחיה. האדם עשוי לרצות את הסביבה דרך פעולות מוגזמות כדי להרגיש בעל ערך וכדי לזכות באישור חברתי או רגשי ולהבטיח את הקבלה ותחושת השייכות. בשביל למנוע את הדחייה, האדם ימלא את צרכיהם של האחרים לפני שימלא את הצרכים שלו עצמו.
דפוס הריצוי יכול להופיע באופן שונה מאדם לאדם, והנה כמה מופעים:
- האדם המרצה יהיה בעל נטיה חזקה למיקוד חיצוני.
לפני שהוא פועל באופן מסויים הוא יהיה חייב לקבל אישור חיצוני, הערכה או תוקף מאחרים. מתוך כך לא יאמר ״לא״ ותמיד יהיה חייב להיות בסביבת אנשים. - האדם המרצה ימנע מפעולות שעלולות לגרור השלכות חריפות, כמו עימותים, כעסים, דחיה או אכזבה או פעולות כמו לומר את דעתו, לקחת על עצמו אחריות מופרזת שלא שלו ועוד.
- האדם המרצה יתמקד באדם שמולו באופן קיצוני תוך שהוא מקריב את משימותיו או את צרכיו האישיים.
- לאדם המרצה יהיה צורך עמוק להשתייך כדי להרגיש אהוב ומקובל, לכן הוא יחפש את הדמיון בינו לבין האחר וימנע מלראות את הבידול בינו לבין האחר.
- האדם המרצה נוטה לעבוד לפי פרוצדורות שנוצרו על ידי אחרים. הוא ירגיש מחוייב למלא ציפיות וחוקים שנוצרו עבורו.
למילה ״דפוס״ יש מוניטין שלילי. כשאנחנו אומרים את צמד המילים ״דפוס התנהגות״ או ״דפוס ריצוי״ מתעוררת תחושה כלשהי בגוף, תחושה לא נוחה, נכון? מצליחים להרגיש?
לכן חשוב לי לציין שלדפוסים, במקרה הזה דפוס ריצוי, יש גם רווחים. לא סתם בחרנו דפוס כזה או אחר. אחת מהנחות היסוד שמלוות אותי בתהליכי NLP עם לקוחות היא שהמוח שלנו פועל תמיד לטובתנו ויבחר את האופציה הטובה ביותר שקיימת עבורנו ברגע הזה.
האופציה הטובה ביותר עבורנו ברגע הזה היא לא תמיד האופציה המוסרית ביותר שקיימת וגם לא בהכרח זאת שתקדם אותי ותתמוך בי או זאת שתהיה נכונה עבורי בעוד שעה. מה שהיא כן – היא בהכרח האופציה הטובה ביותר שהמוח שלנו מצליח למצוא עבורנו ועבור ההשרדות שלנו ברגע הזה.
זה בדיוק מה שקרה לי, דפוס הריצוי אפשר לי את היכולת להתחבר לאנשים, כל האנשים. לא אמרתי ״לא״, אף פעם, לא ידעתי איך. העדפתי להיות בלתי נראית מאשר לעורר עימות. הפכתי להיות כל מה שאחרים ציפו ממני להיות. הכל כדי שתשמר ההרמוניה סביבי.
ובאמת כולם אהבו אותי. תמיד. כולם. חוץ ממני.
בתיכון, למשל, היה לי חשוב לרצות את כולם. כל הזמן. כשהיה מגיע רגע שבו לא הצלחתי לעשות את זה, הרגשתי עומס רגשי עצום שבא לידי ביטוי בדיכאון עמוק. ממש כמו כוס שהתמלאה ואין יותר מקום אז עכשיו המים נשפכים ממנה. הייתי מתנתקת מהחברים, מסתגרת בחדר ובוכה שעות. הייתי זקוקה לחודש שלם (במקרים הטובים) כדי להתאושש. להתאושש ולהתחיל את הדפוס מחדש.
בשלב הזה הדפוס התחיל להפריע לי, הרגשתי ״לא נוח בכיסא״, הבנתי שזה לא נכון לי להתנהג ככה. זה היה הניצן הראשון לתובנות והמסקנות שהגעתי אליהן עם השנים של המחירים שאני משלמת כשאני מחזיקה בדפוס הריצוי.
מחירים כמו:
- אני לא יכולה לבטא את עצמי, כי אין לי מקום ואין מי שיראה אותי באמת.
- קושי ביצירת אינטימיות, כי אני לא נותנת לאחרים לדעת מה אני מרגישה.
- החברויות שלי לא מבוססות על מי שאני, אלא על הצורך לרצות.
- אף אחד לא באמת מכיר אותי, אלא את הגירסה שלי שמתאימה את עצמה לרוח הנושבת על ידי התכופפות.
כל אלה הביאו אותי למסקנה שאני חיה חיים של מישהו אחר ואם כך אז אין לי אף אחד, אני לבד ובודדה.
היום עם כלי ה – NLP הייתי יכולה לשנות את התחושות ברגע. למצוא מה אני רוצה לחשוב או להרגיש במקום, להפעיל את הטכניקה המתאימה והמדוייקת ביותר ולשנות. אבל אז, לא ידעתי מה לעשות, לא היו לי את הכלים לשנות וגם לא את הידע.
פה התחיל להיווצר גם תסכול גדול. איך אני יכולה לשנות את זה? אני לא יכולה! אז אני אמשיך ככה.
ברגע שתשומת הלב הופנתה לבעיה וכשהמחירים התחילו להראות את עצמם ולהיות נוכחים בחיי, כבר לא יכולתי להתעלם מדפוס הריצוי. נוצר כמו מעגל אינסופי – אני לא רוצה לרצות ואני מרצה ולא רוצה ומרצה.
באמצע שנות ה – 20 עבדתי במקום שהיו בו המון אנשים. אני אוהבת אנשים, אני צריכה אנשים, אז ברור שהעבודה שלי תהיה בסביבת אנשים. בנקודה הזאת היה לי כבר מאד קשה לחיות עם דפוס הריצוי. הייתי מתוסכלת ומיואשת, הרגשתי כאילו אני חיה חיים של מישהי אחרת. חיפשתי וחיפשתי את הדרך לצאת משם, לצאת מהדפוס, ולא הצלחתי.
יום אחד, עברה לי המחשבה בראש ״שמת לב שכולם אוהבים אותך?״.
מחשבה שעד לאותו יום היה לי נעים לחשוב אותה, כי אם אוהבים אותי זה סימן שאני עושה את העבודה שלי ומרצה אותם.
אלא שבאותו יום היא עברה לי עם פרשנות אחרת: ״איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שכולם אוהבים אותך? אין אף בן אדם בכל העולם שלא אוהב אותך?״.
חזרתי הביתה וההרהור לא עזב אותי. לא עזב והמשיך להתפתח: ״ומה יקרה אם מישהו לא יאהב אותך?״.
וואו, איזו שאלה! באמת, מה יקרה?
ב – NLP זו דוגמא קלאסית ל״מסגור מחדש״ שזה אומר לקחת מחשבה ולהסתכל עליה מזוית אחרת.
המחשבה הזו לא עזבה אותי ולכן החלטתי שאני רוצה לבחון אותה. מי יודע? אולי היא תביא את השינוי? מה הכי גרוע שיכול לקרות? היא לא תעבוד, ואני אשאר באותו מקום?
ההחלטה הזאת דרשה המון אומץ אבל היה לי כל כך קשה שלא היה אכפת לי כבר ורק רציתי שינוי.
אז ביקשתי מאלוהים: ״בבקשה תפגיש אותי עם אדם שלא אוהב אותי״.
עברו חודשים, כבר שכחתי מהמחשבה הזאת ופתאום משכה את תשומת ליבי מישהי בעבודה שפשוט לא אהבה אותי ולא הסתדרה איתי. היה לי קשה איתה כי אני חייבת לרצות, אני מוכנה לשים את הצרכים שלה לפני שלי, וכל המניפולציות שעשיתי לא עבדו עליה – היא פשוט לא אהבה אותי. לא משנה מה עשיתי וכמה התאמצתי היא לא אהבה אותי ולא התחברה אלי.
פתאום זה היכה בי – קיבלתי את מה שרציתי! פגשתי מישהי שלא אוהבת אותי. הרגע של ההבנה הפך את הקערה על פיה. תשומת הלב שלי לא היתה לכיוון הריצוי – מה אני צריכה לעשות כדי שהיא תאהב אותי? אלא לכיוון אחר – לכיוון שבוחן את המחשבה ״מה יקרה אם מישהו לא יאהב אותי?״.
ברגע שעשיתי את השינוי בתשומת הלב הלמידות התחילו להגיע. התשובות לשאלה ״מה יקרה אם מישהו לא יאהב אותי?״ התחילו להגיע.
הדבר הראשון שקרה הוא שפשוט הפסקתי להתאמץ. כבר לא היה לי צורך למצוא את הדרך לרצות מתוך ההבנה שאין כזאת. כשהפסקתי להתאמץ עלו בי תחושות חדשות – קלילות, שחרור, היתה לי יותר אנרגיה, היה לי יותר זמן, יכולתי למקד את תשומת הלב בעצמי, למלא את הצרכים והרצונות שלי והכי חשוב – יכולתי להיות אני.
מאותה נקודה הכל השתנה. הפסקתי לרצות את כולם, התחלתי להכיר את עצמי, התמודדתי מצויין עם עימותים, למדתי להגיד ״לא״ כשלא מתאים לי, תחושת הבדידות הלכה וקטנה מיום ליום כי היה לי את עצמי – תמיד. גם לא הייתי חייבת אנשים סביבי שיתנו לי אישורים לרגשות או לפעולות שלי אז מצאתי את עצמי בהמון רגעים מטורפים עם עצמי, לבד.
הרגשתי שייכת, אהובה ומקובלת בכל מקום שהגעתי אליו, וכשהרגשות האלה היו נוכחים גם מצאתי את הבידול שלי והתאהבתי בו וביכולת להיות שונה ואחרת. כמובן שגם היחסים שלי (עם ההורים, חברים, בן זוג) השתנו – התעמקו, הפכו לקרובים יותר, לאותנטיים ואמיתיים יותר שגם לי יש בהם מקום.
רק כשלמדתי NLP הבנתי שבעצם עשיתי את אותם שלבים של תהליך השינוי, רק בלי להכיר אותם בזמנו. הבנתי מה הבעיה, הבנתי מה אני רוצה במקום ומצאתי את הדרך להגיע לשם.
לו היו לי אז את הכלים של ה – NLP ככל הנראה השינוי היה קורה בזמן קצר (הרבה) יותר.
עם כלי ה – NLP יכולתי גם לעשות שינוי מדוייק יותר.
אחרי השינוי הגדול עברתי ממקום של מישהי שלא אומרת ״לא״ לעולם למישהי שכל הזמן אומרת רק ״לא״. אבל לצאת מדפוס לא אומר ללכת לקיצוניות השניה, אלא למצוא את האיזון. הקיצוניות השניה העלתה בי תחושה חדשה – לא אהבתי את השינוי וכן אהבתי אותו. הייתי קצת מבולבלת. להפוך למישהי שהיא כבר לא מרצה היה מקום כל כך טוב, מקום ששאפתי להגיע אליו כל כך הרבה זמן. הרגשתי כאילו יצאתי מסבל גדול שליוה אותי כל חיי. הבעיה היתה שהשתניתי למישהי שכל הזמן אומרת ״לא״. מישהי שהפכה לאגרסיבית ונוקשה. מישהי שממקום שכולם אוהבים אותה הגיעה למקום שמתרחקים ממנה. מקום שלא רציתי ולא שאפתי להגיע אליו.
זאת אומרת שהעבודה לא נגמרה. נכון, עשיתי שינוי גדול ומשמעותי, מה שנותר הוא לדייק אותו. לדייק מקום שאני כבר נמצאת בו זה קל יותר מאשר להגיע למקום חדש מלכתחילה. חשוב מכך, כבר יש לי את הכלים. אני כבר יודעת ליצור שינוי פורץ דרך בחיי.
אז אחרי שיצאתי מהדפוס ועברתי דרך הקיצוניות השניה, הצלחתי לגלות את נקודת האמצע המדוייקת עבורי.
היום, כשיש לי את כלי ה – NLP, אני יודעת שהשינוי יכול להיות קצר יותר וממוקד יותר. שינוי שמלכתחילה היה מביא אותי לנקודה שבה אני מצד אחד לא מרצה ומצד שני גם לא אגרסיבית. נקודת אמצע מאוזנת.
אז מה איתכם? האם גם לכם יש דפוס שמנהל אתכם ולא משרת אתכם יותר?
השינוי לא חייב להיות מסע ארוך ומייסר. הוא יכול להיות קצר, מדוייק ומשחרר.
מזמינה אתכם לגלות איך אתם יכולים לעשות שינוי אמיתי – מהר יותר, מדוייק יותר ובאופן שמשאיר לכם יותר חופש להיות אתם. איך אתם יכולים להפסיק להתכופף מול הרוח ולעמוד זקופים וחזקים.
זוהר ברנשטיין
מאמנת אישית ועסקית מנטלית