יש ילדים שנכנסים לחדר הטיפול כמו סערה.
לפעמים הם מסרבים לדבר, לפעמים מסרבים לשתף פעולה, ולפעמים פשוט מתיישבים בפינה, מביטים בי בעיניים בוחנות, כאילו אומרים: נראה אם גם את תעזבי אותי.
בעבר, הייתי נבהלת מההתנגדות. היום אני מבינה זו לא מלחמה. זו שפה.
כפסיכותרפיסטית ביבליותרפיסטית, אני פוגשת מדי שבוע ילדים ונוער שהעולם הפנימי שלהם טעון, חסר מנוחה ולעיתים סוער. הם מגיעים עם תוויות: קשיי התנהגות, ADHD, הפרעת ויסות רגשי, חרדה. אך מאחורי כל תווית כזו מסתתר סיפור. סיפור שלא תמיד אפשר לספר במילים. דרך האומנות, היצירה והסיפור, אנחנו פותחים יחד מרחב פוטנציאלי (וויניקוט) שבו הילד יכול לנוע בין מציאות לדמיון, בין פעולה לעיבוד ולהתחיל לפרום את הקשרים הסבוכים של חוויותיו.
מאחורי כל "לא רוצה", "עזבי אותי", או שתיקה ארוכה, מסתתר סיפור. ילד שלא נמצא במילים, אלא במאבק. וכמו כל סיפור, גם זה דורש הקשבה בין השורות.
בעבודתי עם ילדים עם קשיי התנהגות, קשב וויסות רגשי, למדתי שמה שנראה כהתנגדות, הוא לעיתים קרובות בקשה עמוקה לקשר, רק שהיא עטופה בהמון שכבות של פחד.
עומר (שם בדוי), למשל, היה בן תשע כשנכנס לראשונה לחדר.
הוא התיישב, שילב ידיים ואמר מיד: "אני לא מצייר".
באותו רגע לא ניסיתי לשכנע. הנחתי לפניו קלפים של סיפורים ודמויות, ושאלתי מי מהן הכי מעצבן אותו. הוא חייך בזווית הפה ובחר דמות של ילד שעומד מול קיר. "זה אני," אמר.
הוא לא ידע, אבל הוא כבר התחיל לספר.
כשעובדים עם ילדים כאלה, אי אפשר להסתמך רק על שיחה. המילים נוטות לבגוד בהם, להתפרץ, להתבלבל. אבל דרך דימוי, ציור, או סיפור נפתח סדק קטן. בסדק הזה אפשר לגעת בפחד, בכאב, בתחושת חוסר האונים מבלי לקרוא להם בשמם.
אני זוכרת יום אחד שבו עומר בנה ספינה מקרטון, עם מפרשים ודמויות קטנות. "יש סערה" אמר, "אני צריך להציל את כולם". שאלתי אותו איך הספינה תצליח לצוף. "אם לא יהיו צעקות" ענה בשקט. באותו רגע הבנתי שהוא כבר יודע מה מציף אותו ומה יכול להרגיע.
בתוך המשחק והדמיון, התרחשה תנועה נפשית אמיתית.
ביבליותרפיה, עבורי, היא לא רק שימוש בסיפורים אלא הזמנה לראות את הילד כסיפור. להקשיב למטאפורות שהוא יוצר בגופו, בהתנהגותו, בקולו. להתבונן בהתנגדות לא כקצה, אלא כפרולוג.
כשאנחנו מצליחים לקרוא את "הסיפור הסמוי", שמסתתר מאחורי ההתנגדות, מתחיל שינוי קטן לפעמים כמעט בלתי נראה אבל מהותי. הילד מרגיש שמישהו סוף סוף קורא אותו נכון.
עם השנים למדתי שההתנגדות היא כמו שומר סף של הנפש. אם אני נאבקת בו, הוא הודף אותי.
אבל אם אני מקשיבה לו, מציעה לו מקום, מתייחסת אליו, לא כאל אויב, אלא כאל סיפור שמבקש סבלנות, משהו נפתח. אז הוא כבר יכול להניח לתפקיד השומר, ולהפוך אותי לשותפה לדרך.
בטיפול באומנויות וביבליותרפיה, אנחנו מזמינים את הילד לספר את עצמו מחדש. דרך צבע, דרך דמות, דרך סירה שמחפשת חוף. וכשזה קורה גם המטפלת, גם ההורים וגם הילד, נעים יחד לעבר מציאות אחרת: פחות שליטה, יותר הבנה. פחות מאבק, יותר מגע.
כי לפעמים, הדרך להגיע אל הילד שלא רוצה היא פשוט להפסיק לרצות לתקן אותו ולהתחיל להקשיב לסיפור שהוא מספר דרך ההתנגדות. שם, דווקא שם, מתחיל הריפוי.
אוריאנה ברגר ג'וליון
פסיכותרפיסטית פסיכודינאמית, טיפול באומנויות ובביבליותרפיה
לדף הפייסבוק של של אוריאנה
לאתר של אוריאנה