תיאור המקרה של גילה (שם בדוי) משקף כיצד יכול גם ספר בו סיפור התנסות אישית, חוויות ותובנות לשמש דוגמה ללימוד, להבנה, להתפתחות אישית ולשינוי. ספר שמשמש מאמן אישי שמוביל לתהליך של שינוי בליווי ובתמיכה שלי.
בעקבות פרסום ספרי הראשון "מפריצת דיסק לפריצת דרך: ממשבר להתחלות חדשות" פנתה אליי גילה במייל וביקשה לרכוש את הספר. בהיותי מאמנת אישית הביעה רצונה להיפגש איתי, הזמנתיה בשמחה, אך היא החליטה בסופו של דבר לשלוח לי צ'ק בעבור הספר ולקבל אותו בדואר.
היא התעניינה בלימודיי האקדמיים "חינוך קהילתי", וכך התחלנו להתכתב במייל ואני שמחתי לענות על כל שאלה ששאלה.
גילה הייתה במסע "חיפוש והתרוצצות", היא הרגישה שהיא חייבת ללמוד משהו ולא ידעה מה. היא התעניינה בקורס אימון אישי ושאלה את דעתי בנוגע לבית ספר לאימון בו תוכל ללמוד. הצעתי לה להגיע לסדרה של אימונים אישיים אצלי כדי שתוכל לחוות את האימון על בשרה בטרם תתחייב לקורס וציינתי שיש סיכוי גדול שאימון אישי יסייע לה בתהליך שהיא עוברת.
התלבטויותיה היו מלוות בכאבי גב עזים שהפריעו לה בתפקוד היום יומי כפי שהיא מתארת בהמשך.
גילה הבינה כפי שכתבה ש"המחסומים שציינתי בעצם יכולים להיות גם תירוצים: זמן, מימון, אולי זה סתם חלום שיחלוף, חוסר תמיכה מבן הזוג בטענה שאין אפשרות כלכלית. בתוך תוכי אני מרגישה שזה דבר (הלימודים) שאני חייבת לעצמי ואולי גם לאחרים, אולי זאת הדרך לייעודי, ואני גם יודעת שאפשר להתעלות מעל המחסומים. אני מנסה כבר לראות את עצמי שם, במקום שפעם היה באופק הרחוק. מיום ליום זה נראה יותר קרוב. אני בתהליך מסוים עם עצמי כבר המון זמן, עכשיו זה נעשה עוצמתי, ואני זורמת עם זה. אומנם עם הרבה חששות ותהיות אם אני עושה את הדבר הנכון לי, אם אוכל להיות מאמנת באמת מיוחדת כמו שאני רוצה, שתיתן מענה לאנשים שיזדקקו לכך…(השוק מוצף)".
גילה הבינה שהאימון האישי עשוי לעזור לה להחליט, אבל לא הייתה שלמה עם לימודים אלה.
עברו חודשים ארוכים בהם לא שמעתי ממנה דבר, והנה בשובי מחופשת סוף שבוע ברודוס כשפתחתי את הדואר האלקטרוני שלי מצאתי מייל בו כתבה במילותיה:
"היי אתי, שבוע טוב!
רציתי לשתף אותך. בזמנו זכיתי לרכוש את הספר שלך וגם להתכתב איתך מעט.
התעניינתי בלימודים והתייעצתי איתך וכמובן שכל הזמן אני חוזרת לספר וקוראת שוב ושוב ומקבלת השראה ממנו. המון זמן התחבטתי עם עצמי מה "ללמוד" ולאחר חקירה עצמית ועבודה שעשיתי עם עצמי בעיקר, הגעתי להחלטה ללמוד טיפול התנהגותי בילדים אוטיסטים בשיטת ABA.
בזמנו סיפרתי לך שאני עובדת כמשלבת לילד עם אוטיזם במערכת החינוך הרגילה, עבודה שמאוד מספקת ומשמעותית בשבילי, אני כבר מעל שנתיים איתו, והנושא של אוטיזם מושך אותי יותר ויותר לכן נרשמתי (לאחר אין ספור התלבטויות) לקורס והתחלתי. בסך הכול שיעור אחד עברתי, ואני ממש בהיי אפשר לומר מוקסמת ומרותקת, מקווה שגם ההמשך יהיה כזה.
אני משתפת אותך מפני שאני בטוחה שתביני את ההרגשה כמו שכתבת בספר: 'לידה מחדש'. אני מרגישה שאני חוזרת לאני שלי, הקול הפנימי תמיד אומר לי שכנראה זו מהותי וזה ייעודי לטפל בילדים, זה משמעותי ומעורר בי את כל החושים האפשריים. את יכולה להבין מה זה מרגיש. לאחר אין ספור מחשבות והתלבטויות הבנתי מה אני רוצה. הבנתי מה הייעוד שלי.
כמובן שזה אושר גדול בשבילי, כאילו נחתתי לאחר המון זמן של ריחוף באי-ודאות , נחתתי למקום שנכון לי.
אגב, כל תקופת ההתלבטות הייתה מלווה בכאבי גב נוראיים, לא יכולתי כמעט לתפקד. כאב לי בצורה איומה ותמיד ידעתי שיש קשר למצבי הנפשי, לחוסר ודאות, וכשהחלטתי להירשם ללמודים פחתו הכאבים ואפילו נעלמו באורח מוזר, כאילו נס, אבל אני יודעת בוודאות שהדברים קשורים אחד בשני.
המון מהמודעות שלי, מההשראה והעבודה העצמית הם בזכותך. למרות שלא הגעתי לאימון אצלך ההשפעה שלך עליי אכן הייתה, אני לא יודעת להסביר זאת, אבל ההתכתבות הקצרה איתך וכמובן הספר עשו לי משהו גדול!!!!
אני מלאה התרגשות ואושר בקורס שהחלטתי ללמוד, וכולי תפילה שאמשיך ואתקדם…
אשמח לדעת פרטים בקשר לספרך החדש, האם יצא?
תודה רבה על תשומת הלב, מעריכה מאוד!!
גילה".
התרגשתי מאד לקרוא את דבריה, הזדהיתי עם המסלול שהיא עברה ועוברת, ועניתי לה באלה המילים:
"היי גילה יקרה,
התרגשתי לקרוא את אשר כתבת ויש לי רק מילה אחת לומר: וואו!!!
אני כמובן מבינה ומזדהה עם כל מה שכתבת, ואכן אני מאמינה שמצאת את הייעוד שלך – וכשאדם מקבל החלטה מתוך המקום הזה של הייעוד כוחות היקום באים לקראתו גם בחומר – על כך כתבו הרבה חכמים ומלומדים, הסתכלי קדימה ותראי – לי זה קרה!
לכבוד הוא לי מה שכתבת, ואני מאד שמחה שהייתה לי הזכות להיות שותפה לקבלת ההחלטה הזאת שלך שהיא החלטה גורלית שתוביל אותך רק לגדולה ולבריאות.
כן, כמובן שיש קשר בין כאב הגב שלך וחוסר הוודאות שהיית נתונה בה לאורך זמן, הרי בגב נמצא עמוד השדרה שלנו שהוא הביטחון העצמי שלנו. לא סתם נאמר: "אין לו עמוד שדרה" או הוא "חסר חוליות"… אלה ביטויים שלקוחים מהחיים כי הגוף הוא ראי הנפש…
כשהתבהרו הדברים וקיבלת את ההחלטה, הנפש שלך הפסיקה לכאוב, וכך גם הגב שלך… זה בדיוק הקשר בין הגוף והנפש.
יופי, יופי, יופי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני ממש גאה בך!
אני מאד שמחה לקבל פידבק (משוב) כזה לכך שספרי סייע לך כי זאת בדיוק מטרת הספר, מכאן שלפחות איתך הצלחתי.
אני מזמינה אותך לשתף אותי בחוויותיך, ומה דעתך שאוסיף גם את הסיפור שלך לספרי השני? בשם אחר כמובן – אם נראה לך אני מזמינה אותך לכתוב את הדברים עד כה, ההתרחשות של הדברים מאז שהזמנת את ספרי, ואני אוסיף בשמחה את הסיפור לספר – וואו איזה רעיון יפה! הרגע עלה במוחי בתוך כדי הכתיבה לך.
מה את אומרת? מוכנה לשתף, ובאמצעות סיפורך לעזור גם לאחרים לקבל החלטה? אם כן, אנא כתבי לי גם את ההתלבטויות, גם על כאבי הגב וכל שעולה בראשך.
אני ממתינה לתשובתך החיובית 🙂
כה לחי!
אתי".
למרות שלא הייתי בטוחה שהיא תהיה מוכנה לחשוף את עצמה בספרי העזתי לשאול והתשובה המפתיעה לא אחרה להגיע:
"היי אתי מקסימה,
תודה! תודה!
ריגשת אותי מאוד, קשה לי אפילו לתאר עד כמה. שאני אשפיע על אנשים דרכך? שאני אהיה בספרך? ווואאאאו קשה לי אפילו להכיל זאת, נדמה שאני בתוך חלום או הזיה הייתי אומרת.
אתי, אשמח לשתף פעולה וכמובן לספר, אני מתרגשת ולא יודעת איך להודות לך.
היום אני מוצפת רגשית – גם הלימודים ולבוא לגלות עוד חלום – את פנייתך, אני חייבת לעשות סדר במחשבות ולהתארגן, מבטיחה להיות בקשר ולכתוב לך ברגע שאדע איך להתחיל. יש לי המון דברים בראש שמתרוצצים, אני מאושרת!!!! לא יודעת לאן כל זה יוביל, אבל אני בטוחה שלא סתם נכנסת לחיי וכמובן שאין מקריות (אני אדם מאוד מאמין) ושוב תודה על הכול!!!!
בהערכה רבה גילה :-)"
שוב נוכחתי בעובדה שאינני יכולה לחזות תגובתו של אדם אחר, וכי יש להעז ולשאול כי מקסימום התשובה תהיה לא, ואז מה? עניתי לה בהוקרה:
"בוקר טוב גילה,
כן, מה שצריך לקרות קורה ועוד יקרה… אף אדם לא נכנס לחייך בלי סיבה, ואכן מעניין לראות לאן זה יוביל. אני כל כך אוהבת אי-ודאות שבעקבותיה הפתעות…
כן, כפי שכבר כתבתי לך כשמקבלים את ההחלטה הנכונה היקום בא לעזרתנו וזאת אחת מדרכיו.
אני שמחה ששימחתי אותך ומעתה תראי שכל דבר שתעשי ישמח אותך וירגש אותך. לאט לאט תיפתחי ותוכלי להכיל את הרגשות שמציפים אותך, מה שהיום עדיין קשה לך לעשות.
אני מציעה לך להתחיל לכתוב כל מה שעולה בראשך, תזרמי עם המילים, זהו מעין טיפול ביבליותרפי – שמרפא (מניסיוני האישי). תראי שבתוך כדי הכתיבה יעלו לך רעיונות חדשים ותובנות חדשות, וזה הכיף שבכתיבה. אל תתייחסי לשפה היות שאני עורכת לשונית.
מהמיילים ששלחת לי אני רואה שאת כותבת נהדר, לכן כתבי את הסיפור שלך, ואני אערוך אותו לסיפור יפהפה. אנא כתבי גם באיזה שם היית רוצה להופיע בספר.
אני ממתינה לפרק בספרי שיגיע ממך 🙂 .
שימחת אותי בהסכמתך כי סיפור כשלך כתוספת לספר זה משהו אותנטי שמגיע ממך ומתווה דרך גם לאחרים, וזוהי מטרת הספר הזה גם.
המון תודה לך יקרה
ויום כייפי
ממני אתי".
והסיפור לא אחר להגיע!
גילה קיבלה את האחריות על חייה ונכנסה לתהליך מדהים של שינוי. כנראה שלא היה באפשרותה להגיע למפגשי אימון אישי כפי שהצעתי לה, אבל היא לא התייאשה. היא נעזרה בניסיוני האישי עליו סיפרתי בספרי "מפריצת דיסק לפריצת דרך" ובכלים לשינוי, להתפתחות ולצמיחה שבו. הספר היה בשבילה מורה דרך, הוא היה המאמן האישי שלה. גילה החליטה לעזור לעצמה ועשתה זאת בכוחות עצמה – כל הכבוד לה!
אני מציגה את הספור "התחלות קטנות" במילותיה של גילה שהן כל כך יפות ומרגשות.
"בסוף זה קורה, אדם שמחפש לבטח ימצא. לכבוד הוא לי לשתף אותך בסיפורי האישי אודות שינוי קטן, אך משמעותי שהתחולל בתוכי והביא עימו המון אושר, ציפייה, התחלה חדשה ומרעננת, הסתכלות שונה וחיובית על החיים, אמונה עצמית, שחרור אמיתי מפחדים, לפעמים אפילו הרגשת ריחוף. המון שנים מתבשל בתוכי הדבר שנקרא 'מהות', 'משמעות", 'יעוד', 'הגשמה עצמית'. כמובן שאף פעם לא ידעתי להגדיר את הרגשות שהיו לי, אף אחד לא הבין מה קורה איתי באמת, בחדרי הלב התחוללה סערה סמויה שרק אני חוויתי. ידעתי שיש משהו שאני צריכה ורוצה לעשות, אבל לא ידעתי להצביע על דבר מסוים ולהתמקד בו.
התחיל בתוכי תהליך שבהתחלה לא ממש הבנתי אותו, כל מיני מחשבות, התלבטויות, רצונות וחלומות שלא העזתי להעלות על דל שפתיי, אלא דיברתי ביני לביני, ולא שיתפתי איש מהחשש הגדול שמא אני טועה או שמא אני מדמיינת ומהחשש איך הסביבה תגיב. בכלל לא שייכתי את עצמי לכל זה. אלה המון דברים שרציתי כל כך, אך חששתי מאוד.
בהסתכלות במראה של עצמי לא דמיינתי אותי עושה ומגשימה את אשר חלם ליבי. זה היה 'גדול' מדי עליי וכמובן שהדרך עדיין ארוכה, ואני הרי רק בתחילתה.
ה'דבר' הזה שאני מדברת עליו התחיל בשנת 2006 כשעזבתי מקום עבודה לאחר 15 שנים. בתקופה ההיא עבדתי בתור מזכירה ובתוך כדי התחתנתי ונולדו לי שלושת המלאכים שלי. השנים חלפו מהר, אבל אני עדיין הייתי באותו מקום מטעמי נוחות בלבד. לאחר מספר רב של שנים הרגשתי צורך לעזוב את המקום שהרגיש לי מחניק ושסגר עליי. כמובן שזה לא קרה ביום יומיים, אלא שרשרת של אירועים שהובילו להחלטה לעזוב.
הייתי זקוקה לאוויר, הרגשתי שאני מסוגלת לעשות המון דברים אחרים, אך עדיין לא ידעתי מה. כמובן שהחששות והפחד מהלא ידוע קיננו בליבי והיו גם ימי משבר, אך דבר אחד ידעתי: שאחורה אני לא חוזרת! משהו בתוכי אמר: 'התקופה הזו נגמרה, עם כל הטוב שהיה ועם הפחות טוב'.
לעזוב מקום אחרי כל כך הרבה שנים דרש אומץ שרק היום אני מבינה עד כמה. אנשים אמרו לי: 'את אמיצה', אבל לא הערכתי אצלי את האומץ, ראיתי בכך הליכה אחרי הלב ובאמת לא ידעתי מה יקרה איתי – התחלתי בחיפוש 'עצמי'. חשבתי וחקרתי מה כדאי לי להיות, מה אני אוהבת? אבל עדיין לא הייתה תשובה, התנסיתי בכל מיני תפקידים שחשבתי שיתאימו לי – קוסמטיקאית, מנהלת מכירות, טלמרטקינג ואחרים, אבל כל ההתעסקויות לא נתנו לי סיפוק של ממש. ברוב העבודות הייתי טובה ומצליחה, אך משהו בתוכי היה כבוי כאילו אני לא במקום הנכון. ניסיתי לבדוק מה לא בסדר, מה הדבר שגורם לי בכל פעם לחוסר שביעות רצון, למה אני לא מאושרת? למה אני לא מעריכה את מה שאני עושה כשאחרים דווקא כן מרוצים ממני? חלק בפאזל היה חסר, ולא זיהיתי את החלק החסר. משהו בתוכי אמר: המשיכי במסע… הדרך עוד ארוכה!!
הימים לא היו קלים בכלל. בכל יום ניסיתי להבין מה קורה לי וקרו לי כל מיני דברים שלא היו ממוקדים. הרגשתי שאני משתנה ושהמחשבות משתנות, התחלתי להבין שמשהו בי מתחולל למרות שאף אחד לא הבחין בזאת.
התעורר בי צורך מאוד ברור לדעת עוד ועוד, עניין אותי לחקור ולהבין מושגים עמוקים כמו: אושר, משמעות לחיים, אהבה עצמית והכרת תודה. פניתי לספרים רוחניים והתחלתי לחפש שם תשובות.
אתי יקרה, הדרך אל ספרך "'מפריצת דיסק לפריצת דרך' הייתה כאילו במקרה (כמובן שעל פי אמונתי אין מקריות), נתקלתי במודעה בעיתון והשם של הספר משך אותי והחלטתי לקראו!!!
מיום שרכשתי את הספר התחילה תמונת חיי להתבהר, קראתי את הספר בשקיקה, ולאחר מכן התחלתי ממש ללמוד אותו, בכל שאלה שהתעוררה בי חזרתי שוב ושוב לספר שלך אתי וחיפשתי תשובה.
ככל שקראתי חזור ושנן, כך התקרבתי יותר ויותר ל'עצמי' שלי, המון מהכתוב בספר כאילו נאמר מליבי ומגרוני.
במחצית שנת 2010 כאילו במקרה הוצע לי לעבוד בגן ילדים (היות שהייתי ללא תעסוקה) כמובן שלא סירבתי, הרי אני כל כך אוהבת ילדים. לאחר שעבדתי כשנה כסייעת מחליפה בגנים ובין היתר גם בגנים לחינוך מיוחד ושוב ב'מקרה' הוצע לי על ידי אחת האימהות להיות משלבת לילד אוטיסט מקסים שאמור היה להשתלב במסגרת החינוך הרגיל.
מכאן ואילך נחשפתי לעולם אמיתי קסום ומרגש, העבודה נטעה בי סיפוק עצום ואתגר מעניין, הרחיבה אופקים רבים שלא הכרתי. בשלב זה התחלתי להבין שהעיסוק הנוכחי לוקח אותי למקומות ולמצבים שלא הייתי בהם בעבר בשום עיסוק אחר. קראתי המון חומר בנושא ופשוט הוקסמתי, הסתקרנתי מאוד ובפעם הראשונה בחיי נהניתי ל'עבוד'. העבודה הזאת הפכה לאורח חיים ולאור שמנחה אותי גם בחיי האישיים. התובנות שהגעתי אליהן בתקופה הזאת מושתתות ומבוססות על קריאתי בספר: 'מפריצת דיסק לפריצת דרך'.
המשיכה לתחום העיסוק הנוכחי וההיסחפות שלי בעניין מעידים על כך שזה מקומי! קיים בי צורך להבין את הילדים שמאובחנים כאוטיסטים ורצון לעזור להם לחיות באושר ובעצמאות. זוהי הפעם הראשונה שאני מעריכה את עצמי (עם כל הצניעות כמובן).
ספר הלימוד שלך אתי, מנחה אותי ומכוון לאורך כל הדרך, לימדת דברים נפלאים כמו: אהבה עצמית, הכרת תודה, אהבת האדם, הערכת כל רגע נתון ואחרים.
כל מושג הוא עולם ומלואו, לכן קראתי, הפנמתי ואחר כך ניסיתי ליישם, מה שלא היה קל ועדיין יש עוד עבודה…
במשך המון שנים תפעלתי את עצמי כמכונה שאמורה לשרת ולרצות את כל הסובבים וכשהתעורר צורך/רצון/ חלום אישי מיד קם הפחד ושיתק זאת. תמיד מצאתי תירוצים למה לא לעשות למעני – אין זמן, אין כסף, אין אומץ, פחד מכישלון ואולי פחד מהצלחה, אולי גילי לא מתאים, איך יגיבו בני משפחתי? האם יתמכו בי? ואחרים.
היום אני עדיין מועסקת כמשלבת בבית ספר (עם אותו ילד) ואני מרגישה שנגעתי במשהו, אולי זה קצה החוט שיוביל אותי לייעודי. במשך העבודה חיפשתי מידע בנושא כדי לרכוש כלים טובים יותר, ושוב 'במקרה' נתקלתי בפרסום על בית ספר בשם: 'בית ליאור' שנותן מענה לידע שרציתי לרכוש (קורס), כמו שציינת בספרך: 'כשהתלמיד מוכן המורה מגיע', ושוב ההתלבטויות והחששות עלו בראשי. אני רוצה ללמוד, מאוד רוצה, אבל פוחדת, חולמת ולא מעיזה לספר, אולי זה לא הזמן? איך אממן זאת? תקופה ארוכה של אי-ודאות ובלבול נוראי נתנו את הסימנים הפיזיולוגיים: התחלתי לסבול מכאבי גב חזקים מאוד שלוו ממש בקושי לתפקד. היות שאני מאמינה בקשר הדוק בין הגוף לנפש הבנתי בצורה ברורה שהכאב הפיזי נובע מנפש מבולבלת ולא רגועה, כמו שכתבת בספרך: 'כשיש כאב כלשהו הגיע הזמן לשינוי'!!!!!
ידעתי שעליי להתחיל במשהו, ולו הקטן ביותר כדי שהדרך תיפתח בפניי, אך שוב הפחד המשתק!!! שוב חוסר אומץ ואסרטיביות!!! שוב תסכול וחוסר מנוחה!!! הבנתי מה ייעודי, גיליתי תגלית מופלאה, אך איך פורצים את המחסום? איך קמים ועושים מהלך? איך עושים מה שבאמת רוצים, ולא רק מה שצריכים? המון שאלות…
ושוב אני חוזרת לספר ומחפשת. ההשראה שקיבלתי מהספר חלחלה לאיטה לתת המודע, התחלתי ביישום של 'אהבה עצמית', כלומר לקבל את עצמי עם כל מה שקיים בי, לימדתי את עצמי לא להצטער על דברים שלא עשיתי מכל מיני סיבות, נוסף לכך לא להאשים את עצמי ובטח לא אחרים כי את הנעשה אין להשיב.
ניסיתי למקד את המחשבות בהווה ובמה שיש לי להציע ליקום. אני משלבת ילד אהוב שנכנס לליבי, אני גורמת לו אושר ורצון לעשייה, למרות שלפעמים זה לא מצליח לי – הדברים הללו אינם מובנים מאליו!!
גיליתי על עצמי דברים שאולי ידעתי לפני כן, אבל לא נתתי להם במה משמעותית בחיי. כך המשכתי לעשות עבודה עצמית גם בשאר התחומים בחיי, בזוגיות בהורות ובכלל ביחסים עם עצמי ועם הסובבים.
החלטתי ליישם גם את 'הכרת התודה' על כל דבר בחיים וככל שאני מודה בכל יום על מה שיש, על הכול, כך מתגברים תחושת האושר והסיפוק וקורים בכל יום ניסים קטנים שאני מקפידה לשים לב אליהם ולנצור בליבי. הכרת תודה עשויה ממש לרפא, לפעמים מכורח המציאות שאנו חיים פשוט נשכחים הדברים המופלאים שנבראו בעבורנו ושום דבר הקטן שבקטנים אינו מובן מאליו. נכון אולי אני נשמעת כקלישאה מוכרת, אך אם ניתן על כך את הדעת בצורה עמוקה נבחין שהטבע קסום, שחיוך של ילד מרחיב את הלב, שהליכה על הרגליים זאת מתנה, בעצם כל יום שאנו מסוגלים לנשום הוא הזדמנות פז ליצור, לעשות, להתנסות, לקבל, ללמוד, לאהוב, לחייך ועוד אין ספור… פעם אישה חכמה אמרה לי: 'עשיר זהו אדם שיש לו: ע-עיניים שרואות, ש-שיניים, י-ידיים ר-רגליים', וזה כל כך נכון!!!! (אם נחשוב על אפשרות אחרת חלילה).
תכונה נוספת שקיימת אצלי שהתחזקה והתחדדה מאוד בעקבות ספרך היא ה'אופטימיות'. מטבעי אני אופטימית ומנסה לראות בכל סיטואציה את הצד החיובי ונוטה להאמין שהכול קורה לטובה. הספר נתן חיזוק מלא לכל זאת!!!!
עם כל הצידה החיובית מאוד שקיבלתי מהספר המשכתי במסע החיפוש. חזרתי שוב ושוב לברר על אודות הקורס שעניין אותי, שאלתי וראיינתי תלמידות שסיימו ללמוד שם כדי לקבל המלצות, קראתי חומר שנלמד בקורס ושוב חזרתי על העבודה העצמית היום יומית – אימון התת-מודע!!
ביד רועדת ובלב בקצב מואץ יצרתי קשר עם מוסד הלימודים וביקשתי פרטים (למרות שכמעט הכול כבר היה ידוע לי) ניהלתי שיחה עם המזכירה שאחריה ביקשתי עוד זמן והבטחתי לחזור אליה. כמובן שלא חזרתי, שוב רתיעה!!!! שוב לדחות ולתת לפחד לנהל אותי!!!!!
חודשיים המשכתי להתלבט. אלה היו חודשיים הכי ארוכים בחיי, כל יום היה כבד מנשוא, חוסר הוודאות וחוסר ההחלטיות הביאו איתם כאבי גב נוראיים, חוויה מתסכלת שאף פעם לא חוויתי, הכאבים השפיעו על היום יום שלי בצורה בלתי נסבלת, כל הפעולות הכי פשוטות פתאום הפכו לבעיה, ובנקודה זו הבנתי באופן הברור ביותר שאני צריכה החלטה!! תהיה אשר תהיה!! ושוב אספתי את עצמי והתחלתי לארגן את המחשבות והרגשות, החלטתי!!!!!
הגעתי להחלטה שאני נרשמת לקורס ובמקביל להחלטה שבינתיים הייתה ביני לביני, בתוך כמה ימים פחתו הכאבים והתחלתי להרגיש יותר טוב.
פתאום הבנתי מה אני ר ו צ ה !!!! מה באמת יעשה לי טוב!!! מה ייתן לי להרגיש שלמה!!!! עם עצמי עם הנוכחות שלי בעולם!!! הבנתי שאני צריכה 'לטפל' באנשים ובילדים בעיקר. נחשף פתאום החלק החסר בפאזל – זהו 'הדבר ההוא' שהיה חסר לי כל הזמן בתוך נפשי.
אני מאמינה שיש לי תפקיד בעולם הזה, מעבר לכל התפקידים שאני ממלאת ביום יום. יש משהו שכאשר אעשה אותו ארגיש שלמה, ארגיש שאת חלקי אני נותנת. הנתינה בעצם משרתת את הנותן יותר מאשר את המקבל. כשאני נותנת אהבה, עידוד, תמיכה, הכוונה, רגישות, הבנה לילד שאני מלווה בעבודתי, אני בטוחה שהוא מרגיש טוב ואולי מאושר, אבל את ההרגשה שלי אין לתאר – הרגשה עילאית של סיפוק, הלב אומר: את במקום הנכון לך!!!! ממש הרגשה של נחת רוח מקסימלית!!!
כך עם כל הרגשות שהציפו אותי יצרתי שוב קשר עם מוסד הלימודים והפעם ביקשתי להירשם!!!! הגוף שלי הצטמרר מרוב אושר!!! אני מתחילה ללמוד!!! חלום שמתגשם!! באותו יום הרגשות היו מעורבים שמחה ופחד נמהלו זה בזה, אך יותר מכך הייתי גאה בעצמי, אומנם צעד קטן, אך זאת ההתחלה ואני בטוחה שצעד זה יביא עימו ברכה והצלחה. כך איחלתי לעצמי!!
אתי, את בטח מבינה כמה התרגשתי, הלב געש וחגג, המוח ריחף ושר מרוב שמחה. זהו, הקץ להתלבטות!! כמה טובה הרגשת השחרור מכבלי הפחד, הכוחות חזרו אליי ואנרגיות חיוביות שמזמן לא הרגשתי חזרו והציפו אותי. כמובן לא שכחתי להודות בכל הזדמנות לכל מי שהיה לו חלק ונקרה איכשהו בחיי, ובעיקר אני מודה לקב״ה בכל יום על כל מה שיש לי בחיים, ויש לי המון! אז תודה!
השתתפתי בינתיים בשני שיעורים בקורס שנקרא: 'טיפול התנהגותי בשיטת ABA לילדים בעלי צרכים מיוחדים' ובעיקר ילדים על הספקטרום האוטיסטי. בסופו אני עתידה לקבל תעודת מטפל התנהגותי בשיטת ABA מעניין להפליא!!!
אני מודה לאל ולעצמי על ההחלטה, נכון עדיין מוקדם להגיע למסקנות, אבל ברור שאני בדרך הנכונה, אמשיך ללמוד ולתת את כולי להגשמת היעד שייחלתי לו וכמובן יש עוד יעדים וחלומות שאני מרשה לעצמי לחלום בשלב זה, ואחר כך גם להגשים!!!!
אם להודות באמת כשהייתי קוראת על אנשים שעשו שינוי בחייהם או איזשהו צעד יוצא דופן ומשמעותי הייתי חושבת לעצמי: 'טוב הם בטח עשויים מחומר של מצליחנים, הבדלתי את עצמי משאר האנשים, הם יכולים ואני לא! הם למדו תואר ואני לא! הם אינטליגנטים ואני לא! הם קיבלו תמיכה ואני לא! הם יודעים יותר ואני לא!' ועוד כל מיני מחשבות מעכבות. היום אני מאושרת לגלות שטעיתי, היום אני מבינה לאחר ניסיון חיים משלי שלכל אדם החוזקות שלו ולכל אחד מאיתנו יש יכולות והזדמנויות שעליו לנצל, לכל אחד ניתנה מתנה ייחודית לו שהוא יכול להעניק בחיים. אני מרגישה שמעגל החיים מתרחב סביבי, אני כמו אבן שנזרקה למים ויוצרת סביבה מעגלים של תקווה והתחדשות שהולכים ומתרחבים. אני יודעת ללא ספק שטיפול בילדים/באנשים ייתן מענה לחידה שהייתה חבויה בי זמן רב.
השפעה חיובית על אנשים מרגשת ומספקת אותי, אם עודדתי ילד במשימה שקשה לו והצלחתי לעורר את רצונו לעשייה והפגנתי אמונה אמיתית ביכולות שלו, ואכן הילד מצליח ומגניב אליי חיוך מבויש – בזאת מלאכתי מתבטאת!! פה אני יודעת שהטבעתי חותם בילד שאולי במשימה הבאה הוא ידע שיש מי שמאמין בו ויותר מזה לא צריך!! אמונה מביאה לפלאים!!! בכוח האמונה אפשר לשנות הכול!! זהו תפקידי בעולם, לטפל, לעודד, לתמוך, לסלול דרך, להנחות, ללמד לחיות בצורה טובה ומאושרת. אומנם יש לי מה להציע ולתת מעצמי, אך יש לי עדיין המון דברים ללמוד ולשפר.
כיום אני אישה בגיל 42 אימא לשתי בנות נפלאות ובן מקסים, רעיה, בת וחברה. אישה בעלת תובנות, רצונות, חלומות, רצון עז להתפתח ולהיות אדם חיובי ככל האפשר שמושפע מהטוב ומשפיע מטובו.
הבנתי שאת מקומי אני קובעת!! שהאושר נמצא בתוכי, אני צריכה להשתמש בו ולא לשכוח שהוא קיים! הבנתי שאני האחראית היחידה לאיך החיים שלי יתנהלו ויעוצבו, למדתי ועדיין לומדת לאזן ולווסת רגישות וכך לשלוט בעצמי ובהתנהלותי, אני לומדת לקבל ולכבד את עצמי כמו שאני, וכך גם לקבל את השונה ממני בלי לנסות לתקן את כל העולם. למדתי לנטרל את השלילי שאנשים מסוימים מקרינים ולהתמקד בחיובי, וכך להיקשר רק לאנשים חיוביים שמעניקים לי מהאנרגיות החיוביות שלהם, ועל כך אני מאוד מודה להם!!!!
דבר נוסף שמאוד חשוב הוא השמחה!! אל לנו לשכוח ש'מצווה גדולה להיות בשמחה' כמו שאמרו חכמינו, ועלינו להתעלות על כל עצב ולתת לשמחה להשתלט על ליבנו. השמחה בכוחה לפתוח שערי שמיים ולרפא מכאוב!!
למדתי שכל דבר קורה בעת הכי מתאימה ונכונה לנו. כשאני בעצמי הגעתי להחלטה וכיוונתי אליה הדברים החלו לזרום והשתלשלות המקרים הייתה מופלאה ועדיין ממשיכה להיות.
אני מאמינה ללא עוררין שאהבה עצמית, אופטימיות, ראיית סיטואציות מסוימות באופן חיובי, אמונה חזקה בה׳ ובעצמי, הרצון לעשות טוב, קבלת השונה, הרצון לתרום, הרעב להגשמה עצמית, קצת הומור, הכרת תודה, תפילה, תקווה כל אלה ועוד דברים שאני ממשיכה ללמוד הובילו אותי למקום בו אני נמצאת היום, ורק בזכותם ברגעי משבר יכולתי לאסוף את חלקיקי נשמתי לאחדם ולהמשיך הלאה והלאה.
אתי, אשתף אותך בשתי חוויות שממחישות זאת וחרוטות בליבי לנצח, האחת הוא משבר עמוק ומשמעותי בנישואיי לאישי האהוב, משבר שכמעט הסתיים בחורבן הבית שהקמנו ויציאה למציאות שונה לחלוטין, במקרה הזה השתמשתי בכלים שלמדתי מהספר, וכמובן גם בכל השינויים המחשבתיים והמנטליים שהתחוללו בי והחלטתי לשנות כל מיני סוגיות במערכת הזוגית, הבנתי שמה שלא זורם ולא מפרה דורש שינוי, עשיתי עבודה עצמית מאוד אינטנסיבית, ביררתי ביני לבין עצמי מה נכון לי, העברתי את עצמי (במחשבה) למקום ראוי יותר בכל המערכת הזוגית, וכך לאט לאט הבנתי מה אני רוצה בכלל, ורק אז יכולתי לפעול ולהשיג תוצאות.
אומנם יש תמיד מה ללמוד ולשפר, אך כיום אני מרגישה יותר בטוחה ביחסים, יותר בטוחה בעצמי. המשבר גבה מאיתנו המון עצב ותסכול, אך העבודה העצמית והזוגית הניבה פירות וכולי תקווה שנמשיך לעשות חייל!!
החוויה השנייה הייתה גילוי 'סרטן שד' בגופה של האישה היקרה לי מכל, אישה נפלאה וטובה, אשת חייל של ממש, אישה שיודעת לתת מעצמה את המקסימום, יודעת לסבול בשקט ולחייך, מלאת אנרגיות חיוביות, משפיעה ומקרינה אופטימיות על הסובבים אותה, יודעת לפרגן ולאהוב, יודעת סבלנות מהי וסובלנות עד בלי די, אישה שעברה תלאות בחייה ולא מתלוננת, אישה מיוחדת במינה שמחנכת לערכים וצניעות, רודפת שלום ולא יודעת מאבקים, רגישה מאוד למשפחתה ולאנשים בכלל, עקרת בית שהיא למעשה עיקר הבית, כן האישה הזאת היא אימי. כשגילינו את 'המחלה' הרגשתי שחץ מפלח את ליבי, פתאום הכול התגמד לצד הרצון העז לעזור לאימא ולהשאירה איתנו, מרגע הגילוי נאחזתי רק בתקווה ובאופטימיות, נכנסתי לדמות מאוד חזקה ונחושה, ולא הייתה אופציה אחרת מלבד החלמה!!!!
נוסף על כך הגילוי הגיע חודש לפני חתונת אחי הצעיר, מה שהוסיף רגישות וכאב לכל העניין. נכנסנו למסע של בדיקות, המתנה מורטת עצבים לתוצאות ושוב בדיקות, ניתוח כריתת שד ושוב בדיקות ובתוך כל הכאוס הזה היינו חייבים (אחיי ואני) להמשיך בשגרת חיים של עבודה, ילדים, ניהול בית, וכן הלאה.
חוויה כזאת משנה את כל סדר החיים ומקנה פרופורציה לכל דבר. בתוך כל המצב החדש שנכפה עלינו, ניסיתי לעודד את אימא ולחזק לה את הביטחון, אמרתי: 'קיבלת אתגר לא קל, אבל את חייבת לעמוד בו, ביחד נעבור את זה בשלום, אין אפשרות אחרת'.
בחוויה הזאת גייסתי את כל כוחותיי ודהרתי כמה שיותר מהר במסלול שהיה לי הכי חשוב, קראתי חומר בנושא המחלה, דיברתי והתייעצתי המון עם בת דודה שעברה אותה חוויה – תודה ענקית לה, ובחרנו פרופסור בבית חולים 'שיבא' שהיה מומלץ ועזר לנו מאוד – תודה לו ולכל הצוות הרפואי המקסים שליווה אותנו. מטרתי היחידה הייתה לעזור לאימא לעבור בשלום תקופה זאת, לעשות כמיטב יכולתי לסייע בכל מה שתלוי בי!!!!
למזלנו הטוב עם הרבה תפילות ותקווה אין סופית אימא הצליחה להתגבר על החוויה הנוראית והבריאה!! ברוך השם!!! בכל יום אנו מודים על כך !!!!
אם לתאר את עצמי בכל הסיטואציה אליה נקלעתי, בחרתי לא להישבר, כלומר גילוי כזה על אדם כה קרוב לליבי וכה משמעותי בחיי, עלול היה לנפץ את ליבי ולרסק אותי לגמרי, אבל עם עבודה עצמית (כמו שהזכרתי) גייסתי כוחות עצומים ויצאתי למלחמה במחשבות השליליות ונתתי לתקווה, לאופטימיות ולמחשבות החיוביות להיכנס למוחי ולהפעיל אותי. כך יצרתי סביבי אנרגיות טובות שהשפיעו גם על אימא, בכל יום נתתי לה להבין כמה חשוב לקוות ולומר: 'הכול יהיה טוב, גם הדבר הנורא הזה קרה לטובה' כי מחשבות יוצרות מציאות וכשהמחשבה חיובית, אז כך גם המציאות תהיה חיובית, ואני בטוחה שאימא גאה בעצמה על כל הדרך שעשתה עד להחלמה, גם אני גאה בה מאוד!!!!
זהו חלק מסיפור חיים, קטע קטן, אך משמעותי ובעל עוצמות רבות. אני חייבת לומר שגם השיתוף הזה בסיפורי האישי הוא עוד שינוי בשבילי. תמיד גנזתי את הכול בתוכי, היה לי המון מה לומר, אך הכול נשאר בבטן ולא יצא החוצה, הגיע לקצה הגרון ושם נתקע!
היום אני מבינה מדוע כנערה סבלתי מדלקות גרון שחזרו ושנשנו לעיתים קרובות! ביטוי מובהק לקשר שבין הגוף לנפש!!
אתי, בספרך 'מפריצת דיסק לפריצת דרך' הבהרת בצורה ברורה את יחסי הגומלין בין נפש בריאה לגוף בריא, ואני מזדהה עם כל הנאמר.
כולי תקווה שהמילים שהועלו מליבי ונכתבו בגילוי ויושר, באהבה ובמסירות, יתנו מענה חיובי לכל איש ואישה באשר יהיו, וכן לכל אדם שרוצה לחדור למעמקי ליבו ולגלות את ייעודו בעולם הזה.
מנקודת התחלה זו אמשיך להוביל את עצמי בדרך שבחרתי. דרך של אני 'רוצה' ולא אני 'צריכה', דרך שלא הפחד מנהיג אותי, אלא שהפחד יהיה לצידי ואני אנהיג את עצמי כי מהפחד אין להתעלם, אלא להתמודד.
לבטח יהיו עוד רגעי משבר או כישלון מהם אצטרך ללמוד ולהפיק את הטוב.
בעבורי העבר נועד ללמידה והעתיד הוא התקווה, ההווה הוא מבול של הזדמנויות שעליי לקחת ולנסות, ורק כך אדע לעשות בחירה נכונה לי!!
ברצוני לומר תודה ענקית לך אתי סהר, על ההזדמנות לכתיבת פרק זה, הכתיבה שחררה אותי בצורה נפלאה, בשיתוף ובחשיפת רגשותיי אני מרגישה הקלה רבה, כאילו פרקתי מטען כבד, נראה שזאת מין שליחות שנקראתי אליה באמצעותך!!
מן הסתם החיים נמשכים וכך גם החוויות וההזדמנויות, לכן לבטח אמשיך לכתוב וללמוד מכל חוויה שתזדמן לי. נהניתי מאוד לכתוב וכולי תקווה שכתיבה זאת תעזור ותשמש השראה ולו במעט. תודה !! תודה !! תודה!!
גילה".
התרגשות עזה אחזה בי למקרא הסיפור האישי שלה והדרך שגילה עשתה. היא אימצה את ספרי כמורה דרך-מאמן אישי, מצאה את עצמה בסיפור שלי וידעה לקחת ממנו את הכלים הרלבנטיים לה להתפתחות אישית ולצמיחה. היא הבינה שהתירוצים נובעים מפחדים, גילתה את האופטימיות והכישורים שבה, התחילה להאמין בעצמה ולראות את כל מה שיש בה ושיש לה ולמדה להכיר תודה. הכלים שרכשה הם כלים לחיים – דרך ההסתכלות שלה על החיים השתנתה, ולכן גם המציאות שלה השתפרה לטובה.
מסיפורה של גילה הבנתי שנכונה הייתה דרכי למכור את הספר באופן אישי. אני אוהבת את הקשר האישי עם האנשים ואני אוהבת מאוד את השיתוף שגילה היטיבה כל כך לעשות. התחושה בעקבות השיתוף הזה שאני חשה היא תחושה של זכיתי! הוכחה שהדרך בה אני צועדת היא אכן נכונה, וכפי שנאמר: "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא", וכי נתינה היא קודם כול קבלה.
הסיפור של גילה לא הסתיים. ברגע שמותנע תהליך השינוי הוא לא עוצר וההתפתחות האישית ממשיכה. חמישה חודשים לאחר מכן קיבלתי ממנה מייל בו ביקשה לשתף אותי בהתלבטויותיה לגבי לימודים אקדמיים – תואר בחינוך מיוחד. היא כתבה: "אני עדיין לא החלטתי ועדיין מתחבטת עם רשימת הבעד והנגד. בתוך כדי כך התחלתי ללכת לשיעורי קבלה, היום הייתי בשיעור השני (מתוך שישה). זה מרתק ואולי ייתן לי מענה נוסף ואנרגיה נוספת להמשיך ולקבל החלטה נבונה. האמת שאני מאוד מודה לך על ההשראה ועל האנרגיה שלך שהיא בכלל לא מובנת מאליה, ואני מודה שבורכתי באוזן קשבת, תודה רבה רבה!! מכל הלב!! אני מאוד רוצה להתפתח עוד ועוד. מרגישה מוצפת וחייבת להוציא החוצה.
תודה על זמנך היקר, לילה טוב יקרה.
גילה".
עניתי לה באילו המילים: "שמחתי לקבל את המייל שלך. אני ממש אוהבת שמשתפים אותי כי גם אני לומדת מכך.
יופי שהלכת לקורס קבלה – גם אני למדתי קבלה בשלב כלשהו בתהליך שלי והבנתי שגם הקבלה היא בדיוק אותו הדבר שמספרים עליו כל האבות הרוחניים – זוהי הרוחניות שבנו. היזהרי רק ממשפטים כמו: "רק באמצעות הקבלה תוכלי להגיע לעולמות העליונים" ששמעתי בקורס הקבלה שלי. התשובה שלי למדריך (שהיה חוזר בתשובה) הייתה: "איך הגיעו כל האבות הרוחניים ההודים לתובנות שהם הגיעו אליהן, הם בוודאי לא למדו קבלה!". הסברתי לו שאני הגעתי לתובנות האלה שעליהן הוא מדבר ממצב פיזי-נפשי קשה – משם התעוררתי לרוחניות שבי, והרי כל אדם הוא רוחני כי זה חלק מהמבנה שלנו כבני אנוש: גוף, נפש, רוח ונשמה. על כך ענה לי המדריך: 'כן, גם ממצב פיזי קשה אפשר להגיע לשם'.
ההחלטה הנבונה היא בתוכך. לא הקבלה, לא המורים שלך, לא הקרובים לך ובוודאי שלא אני לא יכולים לתת לך את ההחלטה הנכונה לך – רק את יכולה! לכן אני מציעה לך להיכנס לתוך עצמך ולעשות את הבעד והנגד (לכתוב על נייר כדי שתוכלי לראות זאת) – הרווחים וההפסדים, ולקבל את ההחלטה.
אני שמחה לראות שאת מכירה בערכך ובכישוריך – הקשבה היא אחת התכונות הנעלות ביותר כי אפשר ללמוד מניסיונם של אחרים והחכם אכן עושה זאת. אני תמיד שמחה לשמוע ובעיקר להקשיב.
גילה ענתה: "תודה רבה על ההתייחסות, קורס הקבלה הוא מאוד קצר – שישה שיעורים והוא לא קשור לדת או לחזרה בתשובה, למרות זאת אני נזהרת ומצדיקה את מה שכתבת לי. המטרה שלי בקורס היא למצוא כלים להתפתחותי האישית והמקצועית ומקווה להיות חכמה ולסנן את הנאמר לצרכיי האישיים בלבד. אינני מתכוונת להעמיק בלימודי קבלה מתקדמים, אלא לקחת חוויה זאת כמו ספר טוב בעל השראה. תודה רבה על הכול, ובהצלחה גם לך בהמשך" 🙂 .
כעבור שלושה חודשים בתחילת השנה החדשה, קיבלתי מייל נוסף ממנה בו הודיעה לי: "אני שמחה ומתרגשת מאוד לבשר לך שנרשמתי ללימודי מכינה אקדמאית. בדרך ללמוד תואר ראשון בחינוך! בשבילי זאת פריצת גבולות של ממש, הגשמת חלום!! לחלק מהאנשים זה מובן מאליו, אצלי ממש לא !! עד שהגעתי להחלטה לקח המון זמן, אבל עשיתי זאת!! ומקווה גם לסיים ובהצלחה. תודה לך על הכול".
עניתי לה שכל הכבוד לה, שאני מבינה שהדרך לקבלת ההחלטה ולביצוע הייתה ארוכה ומפותלת ושאני גאה בה מאוד על שבסופו של דבר העיזה ונרשמה בדיוק כפי שכתבה: "הגשמת חלום". הוספתי והסברתי ששום דבר בחיים הוא לא מובן מאליו. כשאת הולכת בדרך הזאת יש לך גם המון הערכה לכל דבר שיש לך ושאת משיגה וכמובן הרבה הכרת תודה על מה שיש. הוספתי שכל הכבוד לה על שהיא מגשימה את החלום שלה ורואה במו עיניה כיצד היא לאט לאט יוצרת לעצמה מציאות חדשה ומשנה את הישנה. הבעתי את תחושתי במילים: "אני בטוחה שתצליחי בלימודיך ושגם תיהני מהם! המון ה צ ל ח ה, וספרי לי על ההתפתחויות".
במייל תגובה הודתה לי על התייחסותי והוסיפה: "אני יודעת שמצפה לי דרך ארוכה ומאתגרת, אבל אעשה כמיטב יכולתי ומקווה מאוד להצליח! תודה שנכנסת לחיי, את תורמת רבות להשראה ולשינוי שחל בי. תודה".
תשובתי הייתה: "כן, ממתינה לך דרך ארוכה ומאתגרת, ואם תחליטי שאת מצליחה את אכן תצליחי – הכול בידיך!
עצה קטנה לי אליך: הפחיתי את השימוש במילה מקווה. המילה הזאת מטילה ספק, וזכרי שהתת-מודע שלנו לא יודע לפרש, הוא מקבל את הדברים כפי שאת מזינה אותו והוא זה שמשפיע עלינו בלי שנדע. הישארי עם ההתלהבות שלך. התלהבות נדרשת כדי להצליח גם במצבים קשים".
כשיצא ספרי השני לאור הגיעה אליי גילה לרכוש את הספר. כשנכנסה אליי הביתה פתאום זרחה הכניסה כאילו שמש נכנסה לבית – אישה יפהפייה נכנסה הביתה והקרינה סביבה את יופייה החיצוני והפנימי. הופתעתי!
בהמשך להתכתבות הארוכה בינינו דמיינתי אותה כדמות מתלבטת, כפופה, חסרת עמוד שדרה, דבר שהניע אותי לרצות מאוד לתמוך בה, והנה מופיעה לפניי אישה יפהפייה וזוהרת!
אין ספק שהדרך שעשתה חיזקה את הביטחון העצמי שלה – גבה הזדקף ויציבתה הביעה נינוחות ושלווה שהוסיפו אור לפניה אותו הפיצה על סביבתה.
תיאור המקרה של גילה יצא לאור בשנת 2016 בספרי השני: "מכאב לצמיחה: מדריך לשינוי והצלחה" ומה קרה אצלה מאז? איך המשיכה להתפתח? שאלתי אותה ונעניתי כי סיימה בהצטיינות את לימודי התואר הראשון "כל כך שמחתי שהצלחתי", תיארה את הרגשתה, וכי בחמש השנים האחרונות היא עובדת כמחנכת כיתות א-ב ובשנה וחצי האחרונות היא מחנכת בחינוך המיוחד – "מאוד אוהבת ומחוברת לעשייה הזאת", כתבה.
לגילה נדרש אומץ להעז לפנות לעשייה שרצתה וכיום יש לה אפילו חזון: "חולמת לפתוח מרכז למידה, חולמת לכתוב… אולי ספר, חולמת להעביר מניסיון חיי ולהעצים נשים ועוד…" – זאת התפתחות וצמיחה אישית – כל הכבוד לה! אני באמת גאה בה ומאחלת לה המון הצלחה בהמשך דרכה.
מחברת המאמר:
אתי סהר מורה מוסמכת לשיטת אלכסנדר ומאמנת אישית – מלמדת את שיטת אלכסנדר זה 18 שנה, מאמנת זה 12 שנה בשיטת "הדרך אל השינוי".
מידע מפורט על אודות שיטת אלכסנדר ואפשרויותיה לסייע לאדם במצבי חיים שונים ועל אודות האימון האישי ושיטת "הדרך אל השינוי" אפשר למצוא באתר האינטרנט www.hgilad.co.il
בספרים של המחברת:
– על אודות הסיפור האישי של המחברת, תובנותיה והתגבשות "הדרך אל השינוי" אפשר לקרוא בספר: "מפריצת דיסק לפריצת דרך: ממשבר להתחלות חדשות".
– תיאור המקרה של גילה ותיאורי מקרה מרתקים של אנשים שהתנסו בשיטת "הדרך אל השינוי" אפשר למצוא בספר: "מכאב לצמיחה: מדריך לשינוי והצלחה".
– על אודות משמעותו של הכאב ותפקידיו, ההרגלים הנפשיים-התנהגותיים שעלולים לגרום לכאב והדרך לשנות אותם בספר האימון "כואב, אבל פחות: מדריך מעשי להתמודדות עם כאב".
– כל מה שאפשר לכתוב על אודות שיטת אלכסנדר ומחקרים מדעיים שמוכיחים את יעילותה אפשר למצוא בספר "האור בקצה המנהרה: שיטת אלכסנדר הלכה למעשה".