כשהחלקים מתחברים – רנה ניר מטפלת בתנועה

מגיל חצי שנה עד גיל 4 היינו אני ומשפחתי בשליחות בחו"ל, בשנת 1976 כשהיינו בגואטמלה, היתה רעידת אדמה 7.6 בסולם ריכטר בה נהרגו כ – 22,000 אלף איש.
אני לא זוכרת הרבה מהארועים לפני חזרתי לארץ – אבל הגוף זוכר.
בגיל 12 הייתי בתאונת דרכים בה נהרגה אימי – לאורך כל גיל ההתבגרות הדחקתי ולא דברתי על כך – אבל הגוף זוכר.
בגיל 22 גילו אצל אבי גידול בראש ו – 3 שנים לאחר מכן נפטר מדום לב.
בגיל 25 הפכתי ליתומה משני הוריי ויצאתי למסע חדש בחיי.
היום אני בת 52 גדולה משניי הוריי, אמא ל – 4 בנות, בת זוג לשרוני ומטפלת בתנועה ו – EMDR, טיפול ממוקד טראומה. מאז ה – 7 באוקטובר אני מטפלת במפונים וניצולים מהעוטף ובעלת קליניקה פרטית באזור נתניה לטיפול בטראומה, אבל ואובדן.
מאד מרגש אותי לשתף כיצד הסיפור שלי הפך אותי להיות מטפלת ולעזור בימים קשים אלו של מלחמה, של אובדן דרך, ואיבוד שליטה על חיינו. זמנים שחוסר האונים, המצוקה, העצב והכעס השתלטו עלי חיינו.

מסע החיים שלי אחרי הטראומה החל בחיבור החלקים שהתפזרו לאורך כל חיי, מסע חיפוש עצמי, מסע למציאת דרך איך אפשר להמשיך לחיות אחרי אובדן, איך למצוא זוגיות, להקים משפחה ובעיקר למצוא משמעות לחיים. אחרי שנים של הדחקה ומחשבה שאינני צריכה אף אחד, ואם השאירו אותי לבד באמצע את הדרך, הבנתי שאם אני רוצה שינוי ולא להיות לבד, אני צריכה עזרה.
זה לקח לי 13 שנה אחרי התאונה, לצאת למסע הריפוי, לגשת לטיפול ולחפש את הדרך שלי.
על פניו כלפי חוץ, אף ארוע לא השאיר צלקות חיצוניות, כלפי חוץ תפקדתי רגיל, חייכתי, צחקתי, תפקדתי, למדתי, זיהיתי את המשימות ההתפתחותיות של כל גיל וניסיתי ליישמם.
הכוחות ומשאבים שירשתי היו גדולים, הסביבה היתה תומכת ומאפשרת, קיבלתי מתנות יפות, הייתי ארוזה בגוף יפה, אבל בפנים הרגשתי מקולקלת ומקוללת ואם אפשר לומר, פגומה.
אתגר החיים היה גדול וחיפשתי ועדיין אני בחיפוש לאסוף את האירועים והרגעים הטובים בחיים – זוהי משימה יום יומית להכיר בטוב.

ראשית פניתי לרוח – חיפשתי תשובות. זה היה ארוע גדול. חיפשתי שמישהו יגיד שיהיה בסדר – עברתי בין כל האסטרולוגים, קוראות בקפה, מתקשרות, מכל מי שהכיר משהו, מישהו שיוכל להסביר לי מה הסיפור הזה, ובעיקר שיגיד לי "יהיה בסדר".
בכל שלב ואחרי שפגשתי מטפלים שונים, התחלתי לחפש את המורים. לאחר שפניתי לרוח, למדתי את שפת העולם והחיבור לכוח עליון, למדתי לקרוא בקלפים, חיפשתי את הייעוד שלי והבנתי שהוא נמצא בגוף. גם אלוהים יצר אותנו – את הנשמה בגוף, בחומר. ואולי אם אתחבר לגוף, אוכל להבין יותר.

פרופ' שמשון רובין שפיתח את המודל הדו מסלולי – עיגן בתאוריה את מציאות חיי.
לאורך כל הדרך ישנה לכאורה שני רנה – אחת מתפקדת בעולם החיצוני, כלפי חוץ חברותית, מתפקדת לומדת, מטיילת, נוסעת, עובדת וחיה. ובפנים מתנהל שיח ועיבוד בלתי נפסק – עד היום, מול חוויות החיים שעברתי. ומול הקשר עם אלו שאינם, או יותר נכון, אלו שישנם ברוח, במחשבות ובלב.
בשני המסלולים ישנה התפתחות, גדילה צמיחה ושינוי. ויש נקודות בזמן בהם הם נפגשים. היום אני לומדת את החיבורים ביניהם וכיצד הם מופיעים יחד, או איך לנוע בתוכם.
כשהאירועים החיצוניים גדולים הם מציפים את הארועים הפנימיים שלי, ואז אם הדרישות בחוץ צריכות תשומת לב (ילדים / עבודה / חיים), אז האירועים הפנימיים משתתקים. כל הזמן יש תנועה בין החוץ לפנים. מי שולט ולמי להתייחס קודם.
הגלים הגדולים והמציפים מושפעים מגלים חיצוניים – טריגרים, אירועים חיצוניים. לאחר אירוע טראומתי ישנם טריגרים המציפים את המערכת. הטריגרים היום יומיים של השגרה – סופי שבוע, חגים, ימי הולדת, אזכרות ואירועים וטראומות שקורים בסביבה ובמדינה. כל אירוע כזה מציף את הטראומות הפרטיות שלי. בכל מפגש החוסר נמצא ובולט.

הקורונה, והמלחמה היו טריגר גדול מאד לכל מי שחווה אובדן או אירוע טראומתי. אבל עם כל העוצמה פתאום אני כבר לא לבד. הרבה אנשים הצטרפו למשפחת השכול והכאב, כבר לא צריך להסתיר ולהתחבא מהעצב והכאב, ואולי יש לי גם מה לתת ואני יכולה להיות משמעותית. אחרי הקורונה
החלטתי לפתוח את הלב ולצאת לעבודה בקליניקה פרטנית סביב טראומה, אבל ואובדן. בזמנים כאלו מחפשים עוגנים, איים של אור ותקווה, מחפשים את הכוחות ואת המשאבים ומתחברים למנגנוני ההגנה שהיו, וליוו אותי לאורך כל האירועים שעברתי.
למידה והבנה של המנגנונים והכוחות מאד עזרה לי לייצר סדר ולהתנהל בין העולמות החיצוני והפנימי. למדתי להכיר את עצמי, ולהחזיר את השליטה לחיים שלי לאחר שאבדה פעמים רבות. עבורי הדרך הכי טובה היתה להתחיל דרך הגוף, והתנועה.

האתגר הראשון הטיפולי שעשיתי היה בניית הרצף, בניית הסיפור, כיוון ששנים הייתי בניתוק ממה שעברתי אחרי שאבי נפטר, בעיקר לא זכרתי. כשיוצרים ניתוק, יוצרים פיצול והפרדה בין מה שהיה לפני הארוע ולחיים אחרי האירוע, כדי לא לגעת בכאב ובעצב. לא יכולתי לגעת בשמחה ובשאר
זיכרונות הילדות. לאחר שאבי נפטר הבנתי שכדי להמשיך הלאה אני צריכה להסכים לגעת ולטפל בעבר שלי. הניתוק בחומות שבניתי סביבי, לא איפשר גישה אל העבר. במהלך הטיפולים התחלתי לחפש חוטים מקשרים אל זכרונות הילדות. כל קושי וכל כאב הפעילו אצלי את מנגנוני ההגנה. המנגנון האהוב עליי והכי שימושי עבורי במשבר הוא הניתוק.
ניתוק בין הגוף לראש, בין הלב לגוף, ניתוקים. זה ביטוי משמעותי בטראומה כי טראומה יוצרת פיצול, טראומה יוצרת קטיעה – מה שהיה לא יהיה.

האתגר הוא בניית הרצף והנרטיב של האירוע ושל סיפור חיי

"תיבת הזכרונות"
לקראת שנת 2000, אני בת 28, רווקה, גרה בבית הוריי, מתחילה וחושבת על עתידי, עלה לי זיכרון משמעותי שקרה לי בגיל 8 בשנת 1980 בו ילדי בית הספר בו למדתי, בכפר שמריהו רשפון, כתבנו מכתבים לעתיד, מה חשבנו שיקרה בשנת 2000.
יום אחד פגשתי את מנהלת בית הספר והמורות שלימדו אותי ושאלתי אותן היכן נמצאים המכתבים שכתבנו 20 שנה קודם.
המפגש עם המכתב והציור שכתבתי כשהייתי ילדה ועם דמויות מילדותי הביא אותי להבנה ששם נמצאים שאר הזיכרונות, וכדי להמשיך בחיי אני צריכה לחזור למחוזות ילדותי. החלטתי לעשות סרט על חיי, שקראתי לו "תיבת הזכרונות".

וכך, עם מצלמה וצוות צילום ובמאית שלמדה טיפול בתנועה, יצאתי למסע הריפוי המשמעותי שעשיתי. במשך כשנתיים עברתי בין נקודות הזמן המשמעותיות, מקומות התאונה והמקום בו אבי הלך לעולמו, פגשתי אנשים ושמעתי סיפורים, עברתי על כל דפי האלבום ומכתבים של הוריי. ארזתי את בית ילדותי, ואספתי פיסות של סיפורים וחלקים של העבר שלי ושל משפחתי. הצלחתי לארוז את הסיפור לסרט דוקומנטרי באורך של שעה, ואמרתי לעצמי שעכשיו אוכל לשים אותו בחזרה, ארוז בקופסא, ושאוכל להוציא בעתיד ולהראות לילדיי. חשבתי לעצמי שאחרי תהליך זה, אוכל להניח אותו בצד ולבנות את עתידי.

ואכן, לאחר סיום הסרט והקרנתו מול כל המשפחה והחברים, פניתי ללימודי תואר שני בטיפול ופגשתי את בן זוגי שרוני, ולא הרבה אח"כ נולדה שירה בתי הבכורה ואחריה עמית ,ליעד ודניאל. 12 שנה התרכזתי בבניית המשפחה וגידול הילדות ,עבדתי במרכז לגיל הרך, ולימדתי בבית ספר בו
למדתי עם ילדים ונוער, הדרכתי משפחות ומטפלות בתחילת דרכן, והיה לי סיפוק רב בעבודה ובמשפחה.
אופן הסיפור האישי שלי מקבל תפנית ושינויים לאורך חיי, עם ההתפתחות ועם ההתבגרות שלי. הקשר עם הוריי השתנה, הם בליבי ומלווים אותי בצמיחה ובהתפתחות ונמצאים איתי בגדילה של הבנות והמשפחה.

עד גיל 18 לא דיברתי וסיפרתי מה קרה. לאחר שאבי נפטר והלכתי לטיפול, עיבדתי את הסיפור האישי חלקים – חלקים. ואז יכולתי להוציא ולספר אותו יותר בקלות. כל שיתוף וסיפור היה מחזיר אותי אחורה וגורם לי להשתבלל שוב לכאב. אני ומשפחתי מלבד אבי הייינו בתאונת הדרכים, אחיי נפצעו קשה. כשהתחלתי לספר את הסיפור, זה היה: אמי נהרגה בתאונת דרכים. ורק שנים רבות אחרי כן אני נוספתי לאירוע. והבנתי שגם אני, גופי ונשמתי עברנו תאונת דרכים.

באירועים טראומתיים מורכבים האובדן והאבל תופסים את עיקר ההתמודדות. – אבל הגוף זוכר!!
סיפור האירוע והטראומה בדרך כלל הוא בחלקיקים ובשברי מידע. כיוון שהטראומה כל כך טעונה בכאב ועצב, תשמעו כל פעם פרט חדש מהאירוע.
וזה יכול לקח שנים של הדחקה וניתוק. ולאחר מכן שנים של הבנייה וחשיפת הסיפור. בתוך רצף האירועים יש את הזיכרון הקשה, המורכב ויש את רצף האירועים. אני חושבת שהאובדן והאבל וההתמודדות עם המוות הם החלקים שזקוקים להכי הרבה עיבוד, ועיבוד בחיי, האובדן הטראומטי של אמי ומערכת היחסים המורכבת בין אם לבת שרק התחילה את גיל ההתבגרות, והמוות שהגיע בהפתעה הם נקודת ההתייחסות ונקודת המוצא בכל ארוע
שהתרחש מאז.
יש לי 4 בנות שמשקפות ומלמדות אותי את היחסים עם אמא. כל שלב בהתפתחות שלהן פוגש גם אותי ואת היחסים שהיו או שאינם מול אימי. כל גיל או מספר שקשור לטראומה מקבל התייחסות. הגיל שבו הייתי כש… הגיל שאליו אמי הגיעה… הגיל של אבי… האירועים נמצאים שם כל הזמן. לא באמת משתחררים מהם. אבל ניתן להשתחרר מהמטען הרגשי הטעון ברגשות שליליים. היום כשאני מסתכלת על ציר הזמן בחיי אני רואה שהגיל בו איבדתי את אמי היה בין 12 ל – 13. ובכל קפיצת שנים כזו קרה משהו משמעותי בחיי.

• אמי נהרגה כשהייתי בת 12 (כמעט 13).
• 12 שנה אחר כך אבי נפטר.
• 13 שנה אחרי – אובדן של הריון מתקדם.
• 12 – 13 שנה לאחר מכן אשתו השניה של אבי נפטרה.
• ובאותה שנה חברה טובה איבדה את בנה שהיה כמעט בן 13.

במהלך החיים גם נפרדתי מסבי ו – 2 סבותיי, אך הפרידה והאובדן שלהם היו טבעיים: עם הכנה, עם זמן להיפרד ולהתכונן למוות כחלק מהחיים. וכל פעם שאחת הבנות שלי מגיעה לגיל שבו הייתי, אני נדרכת ומקווה שהיא תעבור אותו בשלום.

מנגנוני ה – Fight, Flight & Freeze

נכנסים לפעולה באופן אוטומטי בזמן טראומה ומטרתם כשמם – להגן ולהציל אותנו באירוע קשים.
בתוך האירוע יש את כל החלקים:

• יש חלק שנילחם
• יש חלק המתנתק
• ויש חלק וקופא.

לאחר האירוע יש לפרוק את כל העודפים שהתלכדו בגוף בזמן הפעלת מנגנוני ההגנה. האירוע הטראומי לפי שיטת ה – EMDR מתלכד בתמונה, רגש, גוף, ומחשבה שלילית על עצמינו. עיבוד הטראומה בעצם מבקש להעלות את האירוע, לפרק אותו ממרכיביו הטעונים.
בזמן התאונה – התנתקתי ממה שראיתי, יצאתי מהאוטו, הסתובבתי מסביבו וראיתי את אימי שעונה על ההגה ללא תזוזה. תמונה זו היתה קשה להבנה ובהמשך חיי עברה לתאי הזכרון המודחקים. האירוע עצמו קפא בזמן. כפי שהסתובבתי סביב האוטו אחרי התאונה, כך שנים רבות
הסתובבתי סביב הארוע הזה. לאט לאט בניתי חומות מסביבו ולא היה ניתן לגשת ולגעת בסיפור האירוע.
כשלקחו אותנו לבית החולים – נכנס לפעולה מנגנון ה – fight. אני הייתי בתפקוד. לכאורה, לי לא קרה כלום, לא נפצעתי פיזית. ויכולתי לתת פרטים ולעזור בחיבורים. נתתי פרטים וטלפונים והייתי משמעותית בחיבור למשפחה שהגיעה לתמוך. החלק שקפא בזמן ובאירוע היה עם רגשות אשמה ותחושה שהיה בידי לשנות את מה שקרה. אם רק הייתי…… עוברת קדימה או פועלת אחרת לפני האירוע.
את תחושות האשמה לקח לי שנים לפרק או להבין ולשחרר. אשמת הניצולים הופעלה חזק במשך שנים. המחשבה היתה אם אני הייתי יכולה לפעול אחרת, ולא פעלתי והתוצאה היא שאמי נהרגה, איך מגיע לי לחיות? וכך שנים הסתובבתי בתחושה ש"לא מגיע לי", וש"אני אשמה".
לכן, היום אני מבינה שבכל מפגש עם משבר או טראומה חשוב להוריד את האשמה מהניצולים.

גם בהתמודדות אחרי האובדן והתאונה מנגנוני ההגנה סייעו לי. ה – flight היה הכי משמעותי, אותו ירשתי מסבתי, הוא עזר לי להתנתק מהכאב והעצב ולהתחבר לחיים. רק שמרוב שהוא היה שימושי, חייתי בניתוק מרגשות אחרים וחייתי בתחושת זיוף.
רק אחרי שאבי נפטר, הבנתי שמה שהגן עליי עד אותו יום הפך למכשול גדול להמשך חיי. ודרך הטיפולים והנגיעה החוזרת שוב ושוב לטראומה, יכולתי לגעת ברגשות נוספים, לייצר חיבורים, לגעת בעולם הגוף, לחבר בין הראש ללב, בין הראש לגוף.
זה קרה אחרי גיל 30, אחרי שסיימתי את הסרט, ונרשמתי ללימודים טיפול באמצעות אומנויות – החיבור לגוף, לרגשות, לעצמי – אפשר לי להיכנס לזוגיות ולבנות משפחה. המפגש עם האירועים הטראומתיים מופיע שוב ושוב כל החיים, זה לא נגמר, זה חלק גדול ממני. כל לידה, כל יום הולדת, כל שמחה יש גם עצב, וחוסר ואובדן.
למדתי לחיות עם זה, למדתי להוקיר את זה ולמדתי שדווקא במקומות הכי שמחים העצב והגעגוע הכי נוכחים ואיתם גם כל מי שאיננו. ודווקא כשמגיעים הרגשות הכי קשים שמהם נמנעתי כל החיים, שם הוריי ואלו שאינם נמצאים. אז למדתי לחבק אותם באהבה ולקבל אותם בברכה.

היום מנגנון ה – fight שנכנס חזק לפעולה, מניע אותי ומאפשר לי להיות לעזר בזמנים אלו. אני מרכזת סטודיו פתוח לילדי מפונים ואני מטפלת בניצולי האירוע. אני מרגישה משמעותית, יש לי סיפוק ואני לא מפחדת לפגוש את הפחד, עצב, חוסר אונים, אובדן ושכול. כי יש בי ידיעה שניתן לצמוח ולגדול מזה. יש לי ידיעה שהכל זמני, הכל עובר, הכל מגיע בגלים. "כשהגלים חזקים – החזקים מתגלים" – וכשמגיע גל אפשר לקפוץ מעליו, או אפשר לצלול.
ואם לוקחים מספיק אויר, הוא עובר והסערה נרגעת.

כל השנים אחרי לימודי התואר בטיפול באמצעות אומנויות עבדתי עם ילדים ומשפחות, ריכזתי, לימדתי, עסקתי באומנות, פתחתי סטודיו פתוח ליצירה והעברתי סדנאות אומנות של מלאכת יד, שלמדתי מאימי, במושב בו גדלתי. ולמעשה הייתי עסוקה בבניית משפחתי וגידול הילדות.
לאחר 44 שנים בו גדלתי וגידלתי את בנותיי במושב, המשכתי במסע ועברנו דירה. בשנים אלו נפרדתי גם מסבי וסבתי. בהמשך נפטרה גם אשתו השניה של אבי בגיל 62 ופגשתי גם אובדנים קשים ועצובים של ילדים שהלכו בטרם עת, של חברות שלי או של הבנות. כל פרידה, כמובן, מפגישה עם הפרידות שלי. למדתי ונחשפתי להרבה פרידות במהלך חיי, וכל פרידה חיברה אותי שוב לעצמי, לכוחות שלי ולמה שיש לי בחיי.
בזמן הקורונה בזמן כשהגעתי לגיל בו אבי חלה, הבנתי שאני צריכה ורוצה לגדול ופתחתי קליניקה פרטית. הבנתי שאני רוצה לעסוק בטראומה, וחשבתי כיצד אני יכולה לעזור ולטפל באנשים שחוו אובדן וטראומה. יחד עם רצון זה הגיעה ההבנה שכדי לטפל באנשים שאלו חוויות חייהם אני צריכה להסכים לגעת שוב בטראומות שלי. כל מטופל שהגיע אליי לקליניקה פגש באופן לא מודע חלקים מהטראומות שעברתי בחיי. את הכאב והעצב למדתי לזהות דרך הגוף היכן הוא נמצא ומה הוא עורר אצלי. כל כאב עורר זכרון אחר אצלי. חזרתי לספסל הטיפולים, חזרתי לספסל הלימודים והסכמתי לפתוח את הלב ולקפוץ למים.

אני בוחרת לחפש את הכוחות והמשאבים ויוצרת לי עוגנים משמעותיים כדי שאוכל להחזיק את הסופות והסערות שהמטופלים נמצאים בהן. הבנתי שאני יחד איתם עוברת תקופה מאד מטלטלת, משהו גדול ועוצמתי שעוד לא פגשנו. אבל בעצם, אני כן קצת פגשתי.

מודל המשאבים של מולי להד ועופרה אילון – גשר מאחד

מדבר על מציאת הכוחות והמשאבים של כל אחד: גוף, שכל, רגש, משפחה, אמונה, חברים ודימיון.

• אני מקפידה לעשות ספורט לחזק את הגוף, הולכת לפילאטיס, לטיפולי גוף, עיסויים והתייחסות לגוף.
• מקפידה לקרוא, ללמוד ולהרחיב את ארגז הכלים שלי, הבנה של התאורטיות, המודלים והידע.
• מצאתי תמיכה רגשית, נותנת לרגשות מקום וביטוי.
• מקפידה על זמן משפחה, חברות, קבוצות שייכות וקולגות.
• אני מקשיבה למחשבות ולאמונות שלי, ובודקת שהן טובות ומיטיבות איתי.
• לומדת דרך הגוף, רגשות ומחשבות.
• ומקפידה על זמן שקט ועיבוד התכנים שאני פוגשת.

אני מוצאת שההסכמה לפגוש גוף ורגש בתוך הטיפול ,מאפשרת לי לפגוש את המטופלים ולהבין עם מה הם מתמודדים. אני מגוייסת ומזדהה, אבל גם יודעת להפריד ולהיפרד. כל מטופל וסיפור מפגיש אותי עם חלק מהסיפור שלי. אני כבר לא מפחדת לפגוש חלקים אלו ולא מפחדת לפגוש את עצמי.

גדלתי.

רנה ניר
מטפלת באמנויות, תנועה, גוף-נפש ו – EMDR