כשאשמה מדברת בשקט

העבודה עם ילדים שחוו טראומה ואובדן מזמנת מפגש ייחודי עם אזורי נפש חשופים, שבהם רגשות כמו אשמה, בושה וחרדה שוכנים זה לצד זה.
בטיפול באומנויות וביבליותרפיה, המטפל הופך לעד ולשותף למסע העיבוד. זה שמוכן לשאת בתוכו רגשות מושלכים, לעבד אותם, ולהחזירם אל הילד בשפה שהילד כבר יכול לשאת.
זהו מרחב שבו הסיפור הפנימי מתעצב מחדש, והאשמה לומדת לדבר בקול רך יותר.

בחרתי לצלול אתכם לטיפול בילדים אחרי טראומה ואובדן, משהו שמלווה אותנו הרבה לאחרונה. ולתאר את ההחזקה הביבליותרפית של רגשות מושלכים במרחב הקשר הטיפולי.

יש רגעים בטיפול שבהם נדמה שהשקט מדבר.
לא המילים של הילד, אלא מה שהן מבקשות שנרגיש.
בתוך החדר, מתחת לסיפורים, לציורים ולמשחקים, נוכחת לעיתים קרובות אשמה. דקה, חמקמקה, נחווית יותר משהיא נאמרת.

בילדים שחוו אובדן או טראומה, האשמה היא לעיתים הדרך היחידה לשמור על תחושת שליטה בעולם שהתפרק. אם אני אשם, אולי לא הכל מקרי. אם אני גרמתי לזה לקרות, אולי אוכל לתקן.
תחושת האשמה הזו, כשהיא לא נוכחת ולא מקבלת שם, עלולה להפוך לשתיקה או לתוקפנות, לחרדה מתמשכת או למאמץ עיקש לרַצות.

במפגשים עם ילדים כאלה אני פוגשת שוב ושוב את הבלבול שבין אשמה ואחריות, בין כאב ואהבה. כך, למשל, ילדה שאיבדה את כלבתה האהובה שיחקה שוב ושוב סצנות של "הצלה מאוחרת מדי", כאילו מנסה לשכתב את הסוף. או ילד אחר שסיפר שהכול "סתם משחק", אבל בכל משחקו הייתה תנועה של עונש ותיקון, של רצון להחזיר משהו שאבד.
המשחקים הללו, כמו סיפורים לא גמורים, הם צורה של עיבוד סימבולי, דרך ביבליותרפית לגעת בכאב בלי להישרף ממנו.

הקריאה שלי במאמרו של יגאל עמנואל¹ "הרגתי את אבא" חידדה בי את המורכבות שבמפגש הזה. עמנואל מתאר כיצד ניסה למהר ולהרגיע את הילד שאמר "אני הרגתי את אבא", עוד לפני שנתן מקום לתחושת האשמה עצמה. רק מאוחר יותר עמנואל מבין שמה שילד כזה מבקש, הוא לא תיקון, אלא עדות של מבוגר שיכול לשאת איתו את האשמה בלי למחוק אותה.
אותו רגע שבו המטפל מוכן לא למהר להרגיע, אלא פשוט להיות שם הוא הרגע שבו מתחיל הריפוי.

בטיפול באומנויות – ביבליותרפיה, החוויה הזו מתרחשת דרך שפה כפולה: בין מילים לחומר, בין סיפור לדימוי. כאשר ילד משליך לתוך הסיפור דמות "אשמה" או "רעה", לעיתים הוא מבקש מהמטפל לשאת בתוכו את התחושה הזו לרגע, להרגיש אותה עבורו.
זהו לב ההזדהות ההשלכתית. מנגנון שבו הילד "מפקיד" בנו רגשות שאינו יכול לשאת. התפקיד שלנו הוא לא למהר להחזירם, אלא להחזיק, להכיל, לשאת ורק אחר כך לתרגם אותם לשפה רכה וברורה יותר.

כמו בסיפור, גם בטיפול נדרש "קורא טוב" כזה שמסוגל לראות את הדמות מאחורי העלילה, את הילד שמתחבא מאחורי הכעס או הבושה.
המטפל הביבליותרפי הוא הקורא הראשון של הטקסט הלא כתוב; זה שמקשיב למה שבין השורות, שומר על הרצף של הסיפור גם כשהילד מנסה לקרוע את הדפים.

עם הזמן, כשהאשמה מקבלת שם, היא מאבדת את כוחה ההרסני והופכת לסיפור שניתן לשאת.
הילד לומד שהמילים יכולות להכיל את מה שפעם היה בלתי ניתן לאמירה ושגם אשמה, כשיש לה מקום, כבר אינה מאיימת, אלא אנושית.

לפעמים, אחרי תהליך ארוך, בתוך משפט קטן, הילד יאמר:
"היא מתה, אבל אני לא הרגתי אותה".
ואז, בשקט הזה שאחרי, אני יודעת שהאשמה כבר לא מדברת לבדה.

אוריאנה ברגר ג'וליון
פסיכותרפיסטית פסיכודינאמית, טיפול באומנויות ובביבליותרפיה
לדף הפייסבוק של של אוריאנה
לאתר של אוריאנה

ביבליוגרפיה
1) עמנואל, י' (23 באוקטובר 2010). "הרגתי את אבא" – על רכיב האשמה בהתמודדות של ילדים עם מות הורה. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2519