דווקא כשלא נותר מה לעשות – מתחיל השינוי

״אני לא יכול יותר״.
״אני פועלת בניגוד לרצוני ובניגוד לערכים והאמונות שלי״.
״ניסיתי הכל״.
״הידיים שלי כבולות״.

בקליניקה, בשיחות עם בני משפחה של אלה המתמודדים עם התמכרות, בשיחות עם מתמודדים עצמם, וגם במחקר האקדמי שערכתי בשנים האחרונות, המשפטים האלו מסמנים עבורי לא את הסוף הדרמטי, אלא התחלה מעוררת תקווה לגבי תהליך שאנשים אלה אפילו לא דימיינו לעצמם.

אנחנו חיים בתרבות שמקדשת שליטה. לדעת. להבין. לקחת אחריות. להיות אפקטיבי וכמה שיותר, יותר מהר, יותר חזק, יותר טוב! להשיג, להשיג עוד ועוד. לספק תמונות מושלמות לרשתות, להראות את המצוינות שלנו בכל מקום ובכל זמן, להראות כמה אנו בשליטה וכמה בעלי כוח אנחנו.

אבל מה אם דווקא הוויתור על השליטה והרצון לעמוד בסטנדרטים הלא מציאותיים והמוגזמים שחברה מערבית מציבה לנו הוא זה שמסמן התחלה של שינוי הטוב ביותר עבורנו או עבור האהובים שלנו?

מה אם הכניעה היא לא כישלון והרמת ידיים ממקום של קורבנות ומסכנות – אלא תנאי הכרחי לצמיחה? תנאי לצמיחה שהוכיח את עצמו אין ספור פעמים ופשוט קהל הרחב לא יודע על זה. הדבר הזזה לא מונגש לקהל הרחב.

בשביל זה אני כאן: לשתף אתכם/ן.

ממבוי סתום לפתח של תקווה

במסגרת המחקר שלי, שנערך במסגרת עבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטת בר אילן ועסק בהתמכרות ובתהליכי החלמה מהתמכרויות, מצאתי תופעה מפתיעה. האמת שאותי זה לא הפתיע, אני מכירה את התופעה מעצמי. החקר שלי התחיל מהשטח האישי שלי. אבל עבור קהל אקדמי וקליני זה בהחלט מפתיע ונותן פרספקטיבה חדשה לבניה של תהליכי התערבות לעבודה בקליניקה.

רבים מהמשתקמים מהתמכרויות תיארו את הרגעים הקשים ביותר – כחוליה קריטית בתהליך ההחלמה שלהם.

אותם רגעים שבהם כבר לא נשארו תירוצים, כוחות ותקווה – דווקא שם הם הצליחו לראות את הניצוצות של השינוי המהותי.

אבל זה לא קורה סתם.
זה קורה מסיבה מאד פשוטה על פניו – כשהאדם מפסיק להילחם ומוכן לפגוש את חוסר האונים שלו – מתרחשת עצירה של התנועה ההרסנית. כאשר עצירה הזאת מתרחשת – שהות בתוכה מאפשר לאדם להתבונן לתוכו ומסביבו מתוך פרספקטיבה אחרת שלא הייתה מוכרת לו מניסיון הקודם. וכאן מתרחש ה״נס״ – האדם מוכן להתחיל לפעול אחרת!

מסגור מחדש של חוסר אונים – מ"חולשה" ל"חוכמה רגשית"

המושג "חוסר אונים" מעלה קונוטציות של חולשה, דיכאון וייאוש.

אבל במבט עמוק יותר – חוסר אונים הוא מצב רגשי שמאותת לנו שדרכי הפעולה הקודמות כבר לא משרתות אותנו. שהן לא עובדות!

אם נשכיל להקשיב לו… כן, כן, לחוסר אונים – הוא יכול להפוך להיות מורה דרך.

איך נראה המסגור מחדש?

• מ"אני לא מסוגל״ ל"אני מבין שככה זה לא עובד ואני זקוק לעזרה״
• מ״נכשלתי שוב״ ל״הדרך הזו לא מתאימה לי יותר״
• מ״אני לא שולט בזה״ ל״אולי שליטה היא לא הפתרון״ ו"אולי יש דרך להתנהל אחרת ואני טרם למדתי איך. אני אלמד״
• מ״אני קורבן" ל״דברים בחיים לא קוראים לפי רצוני וזה בסדר, זה הטבע של העולם״

זהו שינוי תפיסתי עמוק – שמאפשר לאדם להתחיל לנוע מבפנים ממקום אחר בתוכו ולא מתוך ניסיון כפייתי לתקן את העולם, לתקן את הנסיבות, לתקן את אנשים אחרים ועוד.

לא רק למחלימים בלבד: גם בני משפחה חווים את החוויה הזאת – חוסר אונים כמשאב

הרבה פעמים, בני משפחה של מתמודדים עם התמכרות חיים בתחושה של כישלון מתמשך:

• "אם הייתי אומרת משהו אחר…"
• "אם רק הייתי יותר קשוחה/רכה… "
• "אני לא מצליחה להציל אותו. זה בגללי״

גם הם כלואים באותה תחושת חוסר שליטה ונאבקים בה.

אבל דווקא כשהם מוכנים להכיר בחוסר האונים שלהם, משהו עמוק משתנה:

הם מפסיקים לנסות "לתקן" את האחר,
מתחילים לדאוג לעצמם,
ומתחברים לחמלה, כלפי עצמם וכלפי היקרים להם.

מטפלים גם הם מוזמנים להקשיב מחדש

מטפלים ומטפלות רבים נאבקים, לעיתים בלי לשים לב, באותה דינמיקה של שליטה.
הם רוצים לעזור, לקדם, להושיע.

אבל הרבה פעמים, הכוח האמיתי של הטיפול בפסיכותרפיה ממוקדת מוטיבציה איננו טמון בתשובות, אלא בהחזקה של אי-הוודאות תוך כדי שיח אינפורמטיבי על מה שקורה והבנה עמוקה שאנו לא מצילים, אלא רק המלווים. זה מספיק! זה good enough.

זה מספיק טוב לשהות עם המטופל בנקודת האפס, ולהתקדם בקצב שלו, תוך כדי שמאירים לו ככל שנדרש באותו הרגע.
זה מספיק טוב לאפשר לחוסר האונים להופיע בלי לפרש מיד, לתקן או "להוביל תהליך".
זה מספיק טוב להכיר בחוסר אונים שלנו מתוך הבנת המוגבלות שלנו – הכרה בגבולות שלנו כמטפלים וכבני אדם בכלל.

כמטפלת וכחוקרת, אני מאמינה שחוסר אונים אינו בעיה שצריך לפתור – אלא חוויה שיכולה להפוך למקור עומק וטרנספורמציה.

לסיום: לא להיבהל מהכאב של ייאוש וחוסר אונים – הוא גם שער שבו צריך לעצור ולהתבונן. הוא מאפשר חישוב מסלול מחדש!

אם אתם חווים בעצמכם או מלווים מישהו שמתמודד עם התמכרות, תלות רגשית או דפוסים מזיקים שמכאיבים שוב ושוב – אני מזמינה אתכם לאמץ מבט חדש:

אולי חוסר האונים שאתם חווים – הוא לא כישלון,
אלא הזמנה להתחלה מסוג אחר, התחלה שתהיה יותר מדויקת.
לפעמים, דווקא שם – כשאין שליטה, נוצר חיבור אותנטי, אנושי אשר פותח שער לשינוי.

סופיה שווידזה .M.A
דוקטורנטית לקרימינולוגיה, פסיכותרפיסטית וחוקרת תהליכי החלמה
לדף הפייסבוק העסקי של סופיה