ה'אני' שלנו מתגבש מתוך שילוב של נטיות טבעיות, העדפות שפיתחנו בדרך של ניסוי וטעיה ומילים שנאמרו לנו ועלינו באהבה ובעדינות, בדאגה, בכעס, בזלזול או בביקורת. ה'אני' שלנו הוא, בהרבה מובנים, תוצר של למידה. למדנו איך מגיבה הסביבה שלנו לנטיות הטבעיות שלנו, והגבנו לה בחזרה; למדנו מה מקובל, מה אסור, מה עדיף ומה פחות; למדנו להשקיט קולות מסוימים, לעדן או דווקא לצרוח – כל מה שהבטיח לנו תשומת לב, כי ה"תשומי" הזה מבטיח לנו הישרדות. יכול להיות שיש תועלת בלהסביר לגור האנושי שלנו שאנחנו חושבים עליו רוב היום, שהקירות עומדים על תילם והמקרר, כמו הארון, מלא הרבה יותר מדי. אבל ההסבר הזה בטח לא יכול לעקור את הצורך בתשומת לב, משתי סיבות לפחות: החלק שבנו שמחפש בטחון נוצר הרבה לפני שנוצרו ההסברים, לפני שהאדם נהיה אדם והתחיל לדבר, כך שמילים, איך לומר, לא מדברות אליו. הסיבה השנייה היא שגור אנושי צריך יותר מסנדביץ' וסוודר כדי לשרוד.
לקראת אמצע המאה העשרים החלו פסיכולוגים ורופאים להבין שהגישה המקובלת באותם ימים, של הפרדה, בידוד ומניעת מגע מתינוקות וילדים, על מנת לשמור עליהם מזיהומים, הובילה לריבוי מחלות פיזיות, נפשיות ולמוות. הגישה הזו הונהגה בבתי חולים, בבתי ספר ובמוסדות מאז גילוי החיידקים, ולוותה פעמים רבות בהימנעות מהפגנת חיבה, כחלק מגישה חינוכית נוקשה. עם הזמן וגילוי ההשלכות, התחזקה ההבנה של הקשר בין הפיזי לנפשי, של חשיבות המגע ושל הקשר הרגשי. התינוק האנושי לומד את השפה, אם כך, לא רק ככלי פונקציונלי להעברת מידע, אלא בעיקר כדי לחזק את הקשר שלו עם בני אנוש אחרים.
אם לחזור ל'אני' שלנו, קשה לזהות איך בדיוק נהיינו כך ולא אחרת, אבל מתוך כל הגורמים המתערבים ביצירה הזו שהיא אנחנו, למה שאומרים ומשדרים לנו לגבי הרגשות שלנו יש מקום של כבוד. מבט על החברה שלנו ואל הבתים פנימה יאשר שאנחנו משדרים ללא הרף שיש רגשות שמותר ורגשות שאסור: "לא יפה לקנא", "זה לא נעים שאת בוכה", "לא קרה כלום, יהיו לך עוד מיליון חברות", "זה לא כזה כואב", "אתה לא באמת שונא את אחותך"… התלות שלנו בהורים ובסביבה עוזרת להבין למה טרחנו לפתח מעין "הורה פנימי" שנועד להזהיר אותנו מלחוש ולהפגין את אותם רגשות שסומנו כ"לא רצויים". הקול הזה יכול להיות אדיב או מרושע, ולרוב מדובר ביותר מקול אחד, אך מה שמייחד אותו (או אותם) זה שהוא יוצר פער פנימי בין מה שאנחנו מרגישים לגבי מה שהראש שלנו אומר לנו לגבי מה שאנחנו מרגישים ("לא קרה כלום", "זה לא כזה כואב…"). לפעמים אנחנו גם חוששים שאם נקשיב לרגש הוא יתעצם ויבלע אותנו ("זה כואב מדי…").
נדמה כאילו האפשרויות הן או ביטול הרגשות והמחשבות שלנו, או התבטלות בפניהם. התמקדות (פוקוסינג) מעניקה לנו אפשרות שלישית: הקשבה מלאה לתחושות ולרגשות שלנו, ללא שיפוט, מבלי לנסות לשנות אותם או להשפיע עליהם, תוך כדי הבחנה מתמדת בין ה'אני' שלנו, זה שמרגיש וחושב, לבין הרגשות והמחשבות שלנו. במילים אחרות, ההתמקדות "מזכירה לנו" שאנחנו לא רק הרגש הזה, או המחשבה ההיא, אלא משהו גדול הרבה יותר, ושמתקיימים בנו בו זמנית רגשות ומחשבות שונים ולפעמים סותרים. זיהוי והקשבה לכל אחת מהן מאפשרת לנו לעשות בחירה מודעת, בחירה מתוך בחירה, כזו שלוקחת בחשבון את המכלול שאנחנו, מבלי להשתיק או להדחיק אף אחד היבט שלנו.
שלכם,
סול חסקלברג
לדף הפייסבוק של סול