תהליך הריפוי האמיתי אינו מסתכם רק בהיעלמות הסימפטום, אלא בשינוי עמוק של העמדה הפנימית מול החיים. אחרת, אם לא טיפלנו בשורש הסימפטום יחזור שוב ושוב בתלבושות שונות. בבסיס הגישה של רוב טכניקות הטיפול בדימיון מודרך עומדת ההבנה שהנפש שלנו אינה פועלת לפי לוגיקה ליניארית, אלא לפי מערכת של דימויים, סמלים ותחושות גוף. כאשר אנחנו מנסים לפתור את הבעיות שלנו רק דרך שיחה הגיונית ("אני יודע שאני צריך להעריך את עצמי"), אנחנו נתקלים בתקרת זכוכית. הדמיון המודרך המתאים, כשהוא מונע על ידי גישה סקרנית ופתוחה, הוא הכלי שמאפשר לנו לעבור דרך התקרה הזו ולחולל שינוי בשורשי התודעה.
מדוע הדמיון מרפא?
כדי להבין את עוצמת הריפוי, עלינו להבין תחילה את הקשר ההדוק בין דמיון לפיזיולוגיה. המוח האנושי, ובמיוחד המערכת הלימבית (האחראית על הרגשות), מגיב לדימויים כאל מציאות חיה. כאשר אדם מדמיין אירוע מפחיד, גופו מפריש אדרנלין וקורטיזול, לחץ הדם עולה והנשימה משתנה.
בטיפול, אנחנו לא רק "מדמיינים חוף ים", אלא יוצרים דיאלוג נוירולוגי חדש. כשאנו פוגשים דימוי של כאב או חסימה, למשל, סלע כבד בחזה, ומנחים את הלב לגשת אליו בסקרנות, המערכת העצבית עוברת ממצב של "התגוננות" (המכווצת את התאים ומונעת ריפוי) למצב של "פתיחות". במצב זה, הגוף משחרר אנדורפינים ודופמין, המעודדים התחדשות תאית ומרגיעים דלקות. זהו הבסיס המדעי לכך ששינוי הדימוי הפנימי משפיע ישירות על הריפוי הפיזי.
הדרמה של האגו
בכל תהליך ריפוי, אנו פוגשים שני כוחות פנימיים הנאבקים על הבמה: הדרמה של האגו והלב שמבקש ריפוי.
- הדרמה של האגו: זהו הקול המוכר שמפרש כל קושי כטרגדיה או כאיום. האגו פועל מתוך פחד ואשמה. הוא שואל "למה זה קורה לי?", "מי אשם בזה?" או "זה לעולם לא ישתנה". הדרמה מקבעת את הדימויים בנפש – הכאב הופך למפלצת, והעבר הופך לממשי, כאילו הוא מתרחש עכשיו.
- הלב: זוהי הריבונות הפנימית. הלב לא נבהל מהדרמה. הוא יכול לגשת לזיכרונות ילדות קשים, פחד ממוות או כאב פיזי – ולשאול: "מה יש כאן?" "מה יותר עמוק מזה?". הלב הוא מלא בסקרנות. והסקרנות ממיסה את הפחד. היא מאפשרת לנו להתבונן בקושי מבלי להפוך להיות הקושי עצמו.
השימוש בדימיון מודרך בגישה זו מאפשר לנו "להוציא" את הדרמה מהמערכת ולהניח אותה לפנינו כמעין פסל או תמונה. ברגע שהכאב הופך לדימוי חיצוני שאפשר לחקור אותו, אנחנו מפסיקים להיות קורבנות שלו ומתחילים להיות הריבונים עליו.
מסע בזמן – שכתוב הביוגרפיה הפנימית
אחד השימושים העוצמתיים ביותר בדמיון מודרך הוא שינוי תפיסת העבר שלנו.
זה הסיפור של חיים (שם בדוי) שמביא דוגמה טובה למסע בזמן שכזה.
רבים מאיתנו מסתובבים בעולם כבוגרים מתפקדים, אך בתוכנו חי ילד בן חמש שעדיין מרגיש אשם על הגירושים של הוריו, או ילדה בת שמונה שחשה שהיא אינה ראויה לאהבה. הזיכרונות הללו אינם נשארים בעבר, הם משמשים כ"פילטר" דרכו אנו חווים את ההווה.
בדמיון מודרך, אנו מבצעים "תיקון רטרואקטיבי". אנו לא משנים את העובדות של מה שקרה, אלא את החוויה הרגשית שנחקקה בתאים.
חיים התמודד עם בעיה בזוגיות. הוא לא הצליח להאמין לאף בת זוג, תמיד הרגיש קנאה, תמיד הרגיש חוסר אמון, תמיד חיפש מה לא בסדר ויצר מצבים שסיימו כל זוגיות שהוא רצה בה. כשחזר לילדותו בתהליך של דמיון מודרך, ביקשנו מהלב שלו להראות לנו מה המקור של חוסר האמון הזה שהוא חווה. הוא ראה תקיפה שעבר בילדות. בלי דרמות, בדקנו מה הוא לקח מהתקיפה הזו, מה הוא למד, איך זה השפיע עליו להיות מה שהוא היום. להפתעתו גילינו דברים חיוביים שהוא לקח איתו. למשל, שהוא מרגיש חזק, שהוא יודע להיות עצמאי מאד ויש לו המון כוחות ליצור את המציאות שלו – וזה נכון, הוא באמת כזה. בתהליך הראנו לתת המודע שלו שהוא כבר יודע את הדברים הלאה, ואין צורך בתקיפה כדי ללמוד אותם. הבאנו ריפוי וכח לאותו ילד קטן, דמיינו שהילד הקטן הזה שהיה חסר אונים, מרגיש חזק ועצמאי ועוצמתי. הוא בוחר מי הוא ומה הוא ולא החוויות שעבר. הוא ביקש להוסיף והביא לילד את הסקרנות, את החמלה ואת האמת. הריפוי התרחש כאשר הילד שבתוך חיים הרגיש סוף סוף מוגן. המוח של חיים קידד מחדש את הזיכרון: מזיכרון של "אני אשם ודחוי" לזיכרון של "אני אהוב ומוגן על ידי עצמי הבוגר". זהו שינוי ששום תהליך לוגי לא יכול לעשות באותה המהירות והעומק.
המעבר מאשמה לאחריות ריבונית
אשמה היא אחד המחסומים הגדולים ביותר לריפוי. היא משאירה אותנו תקועים בלופ של הלקאה עצמית שאינו מוביל לשום צמיחה. אני מציע להחליף את האשמה באחריות ריבונית בעזרת כלי הסקרנות.
בתוך הדימיון המודרך, האחריות הריבונית מתבטאת ביכולת של המטופל להשפיע על הדימוי. אם עולה דימוי של קיר שחור שחוסם את הדרך, המטופל האשם יגיד "בניתי את הקיר הזה, כי אני לא בסדר". המטופל הסקרן ישאל את הקיר "ממה אתה עשוי? מה אתה מנסה להגן עלי?". ברגע שהסקרנות פועלת, הקיר הופך למידע. המטופל לוקח אחריות על בניית הקיר, אך מתוך מקום ריבוני הוא יכול גם להחליט לפרק אותו או לפתוח בו חלון. השינוי בדמיון הוא הצהרת כוונות לתת מודע: "אני הבעלים של הבית הזה, ואני בוחר את העיצוב הפנימי שלו".
הדרך אל הריבונות
הריפוי באמצעות הלב הסקרן הוא מסע של חזרה הביתה. הוא מאפשר לנו להפסיק לפחד מהחלקים ה"חשוכים" של עצמנו – המחלה, הכאב, העבר המכאיב – ולפגוש אותם בעיניים פקוחות ולב רחב.
כשאנו משתמשים בדמיון מודרך בדרך זו, אנו מגלים שהתשובות לכל השאלות שלנו כבר נמצאות בפנים, מחכות רק שנתבונן בהן בסקרנות. כפי שלמדנו מהסיפור של חיים ומסיפורים רבים אחרים, הלחש השקט של הלב חזק יותר מכל צעקה של האגו. בסופו של יום, הריפוי הוא הרגע שבו אנו מסכימים לראות את עצמנו כפי שאנו באמת: ריבונים, שלמים, וראויים לכל הטוב שיש לחיים להציע.
עלמה גלית פיין
הלב הסקרן – תהליכי התפתחות אישית וריפוי
מורה מוסמכת לתטא הילינג, מטפלת ומלווה רגשית, מדריכת קבוצות וסופרת
לדף הפייסבוק של עלמה