ההורות בימינו אינה דומה להורות שגדלנו עליה וזו עובדה.
איך זה השתנה ולמה?
1.יש כבר הכרה והבנה שלילדים יש זכויות שוות, הם לא גזע נחות, אי אפשר (וגם הם בעצמם יודעים) ואסור על פי חוק להיות אלימים כלפיהם, הם לא מבינים פחות רק כי הם ילדים, ויש לכבד אותם ולראות בהם שווים אלינו במחשבות, ברגשות ובצרכים.
2. רבים ההורים שנלחמים "לא להיות כמו ההורים שלנו" ואז ינסו לעשות דברים לגמרי אחרת, כמו לרצות ולתת, אבל בסוף ימצאו את עצמם לכודים במקומות דומים.
3. יש הרבה יותר שפע. יש הרבה יותר עידוד והאדרה של ריצוי חומריות. לכן ההורים בדרך כלל מאד עסוקים בקריירה ובעשיית כסף, בחשיבה שהורות טובה ואהבה לילדים היא לתת ולספק לילדים את כל מה שהם רוצים באופן חומרי (פיצוי על כל מה שהם לא קיבלו כילדים ואם הם קיבלו הכל כילדים אז "חייבים" להמשיך את הדרך הזו) ואז יש לילדים הכל, אבל למעשה אין להם מספיק ממה שהם באמת צריכים, שזה אותנו ההורים.
כך נוצר דור שבו הרבה מההורים הם מרצים, מתוסכלים, רצוצים וחסרי אונים מול הילדים; והרבה ילדים שחווים בטחון עצמי נמוך, בדידות, חוסר וויסות, פחדים, חרדות, תלותיות, התמכרויות, דכאון, דימוי גוף נמוך, נמנעות ועוד .
איך מצבם הרגשי של הילדים קשור למודל ההורות?
גבולות הם חלק קריטי באהבה ובהתפתחות בריאה של ילדינו וכשאני מדברת על גבולות, אני לא מדברת על הגבולות ששמו לנו כילדים וגם לא באותו האופן בו זה נעשה. כמו איומים, עונשים, המנעות, השפלות וכדומה.
אני מדברת על גבולות של אהבה ובטחון בדיאלוג בהסברה ובגובה העיניים עם מחיר שקשור אך ורק להתנהגות שעלולה לפגוע בהם או באחרים. מטרת הגבולות היא לא להוריד ולצמצם את הילד, אלא דווקא להעצים את הילד בכל תחומי החיים. לעזור לילד להרגיש בטוח ומוגן, לאפשר לו קרקע יציבה ומזינה להתפתחות, בטחון עצמי, וויסות, עצמאות והגשמה.
בואו רגע נבין בכלל מה הם סוגי ההורות שקיימים. אני מחלקת את סוגי ההורות לשלושה סוגים עיקריים – ההורות המרצה, ההורות הנוקשה וההורות המובילה.
א. ההורות המרצה ,שכיום רב ההורים נמצאים שם, היא לזרום עם הילד וללכת עם הרצונות והדחפים שלו, תוך כדי וויתור על אידאלים וגבולות של ההורים עצמם וזה למרות שהלב (או הבטן) יודע ומרגיש שזה מסוכן/לא טוב לילד ו/להורים. למשל חשיפה לא מותאמת ומאוזנת במסכים, שינה בשעות מאוחרות, קניות של כל מיני שטויות שהילד מבקש כל יום, לקחת את הילד כל הזמן לקניונים ולאטרקציות יקרות שהוא מבקש, לעשות לילד אירועים גרנדיוזים ליום ההולדת והפעלות ענק, לוותר לילדים על מטלות בית, ועל יציאות לטיולים ולטבע, רק כי הילד מתנגד ומסרב ועוד ועוד.
ריצויים כאלו פוגעים גם בילד וגם בהורה. גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך, עד רמה של התמכרויות קשות, עבריינות, חוסר תפקוד בחיים, דכאון ואובדנות
בהורות מרצה יש המון כיבויי שריפות וקריזות ותחושה מתמשכת של חוסר אונים ותסכול.
הילדים הם אלו ששולטים ומובילים בפועל, לוקחים כל מיני החלטות על דעת עצמם בלי באמת להבין את ההשלכות על בריאותם הנפשית, הפיזית והקוגניטיבית.
בתוכם פנימה הם מרגישים מעורערים, לא מוגנים ולכן גם לא אהובים, משוועים ומחפשים להרגיש בטחון. כך הם מתחילים לייצר התנהגויות קיצוניות או נמנעות כשלמעשה הם בחיפוש למענה אמיתי שיפחית את המצוקה והריקנות שהם מרגישים. בתחושתם אין להם מבוגר אחראי שהם יכולים לסמוך עליו שיוביל, יגן וישמור עליהם, יראה ויבין אותם באמת.
ההורה המרצה מרגיש שהכל יוצא משליטתו, הוא מאבד בטחון ביכולת שלו להיות הורה. מבחינתו הוא עושה הכי טוב שאפשר. הוא הרי עסוק בנתינה, בהקרבה, שם את ילדיו לפניו, הוא אפילו מאפק את הרגשות והצרכים שלו (כי הכי חשוב לתת ולספק הכל קודם כל לילד ואף פעם לא נשאר זמן אליו) עד שמתפוצץ (כי כמה אפשר להקריב ולסבול). כמובן שבסוף כל המרמור יוצא על הילדים ועל בן/בת הזוג ואז יש עוד יותר כאוס בבית.
ההורה מרגיש אשמה על ההתפרצות, הביטחון העצמי שלו ושל הילדים נפגע, הקשר בינו לילדים נפגם, יש יותר ריחוק ואז עולה שוב הצורך של אותו הורה לפצות ולתת עוד ויותר.
ב. ההורות הנוקשה – הורות עם חוקים וגבולות מאד נוקשים,שלא באמת קשורים להגנה על הילד אלא יותר קשורים לאוטומטים והרגלים מהבית.
זה מייצר הרבה מאד חיכוכים ואצל הילדים טינה, כעס ורצון לעשות דווקא, כי הילד מרגיש שלא רואים אותו ולא מבינים אותו בבית. ואז ההורים עוד יותר כועסים, מגבירים את הענישה ואת סגנון היחס הביקורתי, שיפוטי ותוקפני כלפי הילד.
זה גורם לילד להתרחק מההורים. הביטחון העצמי שלו יורד, הוא מרגיש לא אהוב, מחפש "אהבה" בחוץ בכל מיני צורות, גם מסוכנות ופוגעניות, הוא מסתיר מההורים את הדברים שעושה, כולל מחשבות ורגשות שלו מפחד של מה יעשו, יגידו ויחשבו עליו. להורים יש רגשות מעורבים כלפי הילד של טינה, כעס, תסכול דאגה ואשמה. הם לא יודעים מה באמת עובר על הילד שלהם וגם אם הם הכי רוצים הם לא יכולים להיות עבורו, גם לא בשעות משבר וקושי והילד נותר מאד בודד וחשוף לפגיעה.
כפי שאתם שמים לב גם בהורות מרצה וגם בהורות נוקשה התוצאות הן אותן תוצאות עגומות.
תקשורת לקויה ומרוחקת, הורים מתוסכלים, חסרי אונים וחסרי בטחון. וילדים שסובלים ממצוקות רגשיות שרק מעמיקות ומחריפות עם הזמן ומובילות למפח נפש קשה אצל כולם כשלאף אחד לא טוב ולא כיף בבית.
העובדה היא שהורות שנשענת רק על גבולות או רק על סיפוק צרכים וכיף איננה הורות שיכולה לתת את המענה המלא שכל ילד זקוק לו. ילד צריך גם וגם. גם גבולות של הגנה ובטחון וגם יחס, נראות, כיף, מגע, משחק, תקשורת רגשית מלאה בחיזוקים והעצמה.
וזה בדיוק מה שאנחנו היינו צריכים גם כילדים ולא קבלנו.
ולכן יש את מודל ההורות שאני הכי מאמינה בו, מיישמת ומלמדת הורים ומטפלים:
ג. הורות מובילה ומאוזנת.
זוהי הורות שמשלבת גם גבולות בריאים וגם זמני איכות של כיף ושטות עם מלא מגע רוך ותקשורת רגשית.
בהורות מובילה ומאוזנת אני אמא מובילה. מובילה לא רק את ילדיי – אני לומדת להיות אמא לעצמי, להתחבר, להקשיב ולהוביל את הילדה הפנימית שלי והאישה שאני.
באופן כזה קל יותר להיות מחוברת ומדוייקת לגביי וגם לגבי צרכי הילדים שלי. גם בגבולות וגם בזמני איכות וגם כמובן להמשיך להיות אימא דינמית ומשתנה בהתאם להתפתחות שלהם ושלי.
אני יוצרת ומובילה את החזון של הבית, תמיד בהקשבה לעצמי (חשוב ללמוד את ההבדל בין הקשבה להרגלים ולאוטומטים שגדלנו עליהם לבין האינטואיציה) ובהקשבה לילדים.
חשוב לי לכבד, להגמיש לראות איך אפשר לענות לכולם על הצרכים כמה שאפשר באופן יצירתי בהתאם למה שאני מאמינה ויודעת.
גם גבולות של הגנה ובטחון וגם יחס, נראות, כיף, מגע, משחק, תקשורת רגשית מלאה בחיזוקים והעצמה.
לסיכום חשוב שנפנים, כמה אנחנו חשובים ומשמעותיים לילדנו.
לא משנה איזו הורות נבחר, הילדים יגיבו לכך בהתאם. כדאי שניקח את המושכות לידיים ונבחר באופן מודע להיות הורים מובילים, מכבדים, משחקים, מחוברים לילד הפנימי ושלא מפחדים לשים גבולות באופן מותאם, כדי לתת לילד תחושת בטחון בעצמו ובסביבה, העצמה ושייכות מבלי שיצטרך להוכיח את עצמו כל הזמן / לעשות דווקא / לרצות אותנו / לפחד מאיתנו / להמנע / להתפרץ וכדומה.
model Role אנחנו ההורים מודל לחיקוי והשראה – הילדים רואים מרגישים אותנו, צופים ולומדים מאיתנו כל הזמןןןן.. אין לנו מה לחשוש ו"ללכת על ביצים" או לשחק אותה, אלא להיות מודעים לרגשות שעולים בנו ולהתנהגות שלנו. חשוב לעצור, לנשום ולפעול בהתאם לאמונות ולערכים שאנו רוצים להקנות וליישם אותם קודם בעצמנו ולא באופן אוטומטי בהתאם למה שאימצנו מההורים שלנו.
למשל, אם אני לא רוצה שהבית יתנהל בצעקות ואני צועקת בכל פעם שמשהו נהיה קשה אז…. אני בעצם אומרת כן לצעקות ושזו הדרך. אם אני אומרת "די למסכים" ובעצמי בודקת וואטסאפ ,משחקת בנייד, רואה סדרות, אזי אני אומרת כן למסכים וכן לחשיבות של מסכים, אפילו על פני הילדים.
אי אפשר לעבוד על ילדים, אם אני אומרת "לא" לממתקים ובלילה זוללת ממתקים בחשאי, אל תדאגו, הילדים שלכם יודעים את זה וחושבים שממתקים זה וואוו, אבל כנראה זה משהו שצריך לעשות בסתר. ומפה הם יכולים להטמיע אמונה שלילית לגבי עונג והסתרה – שדברים נפלאים ומענגים הם לא מקובלים, אז צריך להסתיר, לעשות אותם בחשאי ולשקר לגביהם.
ואפרופו שקרים, כמה פעמים אנחנו מסתירים ומשקרים לילדים ואז כועסים עליהם שהם מסתירים מאיתנו ומשקרים??
גם אם קשה לכם עם משהו ואתם נאבקים בזה, דברו על זה בגלוי עם הילדים שלכם, הם ילמדו ממכם שזה לגיטימי להיות אנושיים, אותנטיים. הם ילמדו שזה בסדר וחלק חשוב מהחיים ליפול, להיכשל, לבכות, להיפגע זו לא בושה ולא אומר שאתה פחות טוב, נהפוך הוא.
הם ילמדו שהדרך להתמודד ולהתגבר היא לדבר ולשתף את מה שקשה, לבקש עזרה ולהתמודד עם האתגרים ביחד. הרבה פעמים מספיקה רק האמפתיה וההקשבה, הם כבר יגיעו לפתרונות בעצמם.
בדרך זו של שיתוף שלנו הם ירגישו שייכות. הביטחון העצמי שלהם יעלה כי הנה ההורים "הגדולים" משתפים אותם ומתייעצים במה שקורה להם. אני יכולה להגיד שהרבה פעמים הילדים שלי עזרו לי להרכיב דברים, לחשוב על פתרונות בעסק ובבית והם אלופים בדברים טכנים. דוגמא לכך: כשהתגרשתי לפני שנתיים, היה לי חשוב שנהיה צוות שתומך מפרגן ועוזר אחד לשניה. עשיתי איתם שיחות על המצב, על פחדים, על חוסר וודאות בעתיד, הם באו איתי לראות דירות, לבחור רהיטים, עזרו לנקות, לארוז ולהוביל, להרכיב רהיטים, לצבוע קירות ובכל פעם שעלה קושי דיברנו את זה וכן גם בכינו, צעקנו, רבנו, התחבקנו וצחקנו מלא (בעיקר עלי).
ולמרות הקושי של הילדים עם הגירושים וליבי שיצא אליהם, על גבולות של הגנה ובטחון לא ויתרתי, ידעתי שאם אעשה זאת, לא משנה כמה אהבה אני ארעיף וכמה אתן להם, זה יפרק ויערער אותם וכך גם אותי (כפי שנוכחתי לראות אצל הרבה חברות, חברים ומטופלות שהתגרשו והרגישו צורך לשחרר גבולות, לרצות ולפצות).
ההתמודדות ביחד עזרה להם להתגבר, להרגיש שייכות, בטחון, להתחשל ולהתעצם ממש. אני שמחה להגיד שהיום מצבם הרגשי והחברתי טוב בהרבה ממה שהיה כשהייתי נשואה.
לא כי הכל מושלם, אלא כי לא הסכמתי להתפשר על חיי ועל ערכיי, כי אני מאמינה שכל מה שקורה במציאות הוא לגיטימי, שחשוב לחתור להגשים חלומות, אין מה להסתיר ואין במה להתבייש והכוח שלנו כמשפחה זה בלשתף, להיות ולהתמודד ביחד.
יותר מזה אחד הדברים הקסומים והמופלאים בעולם בעיני זה לשתף ולהקשיב לחוכמת הילדים. בין אם זה לילדים הביולוגים שלי, לילדים מטופלים שלי ולילדים בכלל. יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד מהילדים שלנו וזה סופר מקרב ומעצים גם אותם וגם אותנו. ועדיין חשוב לא להתבלבל, לא משנה כמה הם חכמים וקסומים, הם עדיין ילדים (כולל המתבגרים) – הם זקוקים לנו וזה התפקיד שלנו ההורים להגן עליהם ולהוביל אותם בבטחה, בכיף, בהנאה ובהנעה.
ו… דרמה תרפיה היא אחד הכלים המרכזיים, גם בתחום של הורות.
טובי