התגובה הטבעית שלנו לכאב כיצורים חיים, מרגישים וחושבים, היא בהלה וצורך עז לברוח מהכאב או להתנגד לו. ברגע הכאב אנחנו מרכזים את כל כוחנו בכדי לא לחוות אותו. גם אם רק לרגע הכאב עוצר אותנו בבהלה, וגם אם הוא כאב נסבל, הוא גבול, גבול המסמן לנו לעצור ולא להמשיך את מה שעשינו באותה צורה, באותו כיוון ועם אותה צורת חשיבה, כי אחרת ניפגע.
כאב הוא קריאה לתשומת הלב שלנו ללמוד מהם הגבולות שלנו בכל הרמות: הרמה הפיזית, הרגשית, התנועתית והתפישתית. כשכואב לי, אני נעצרת בבהלה ומשם אני נדרשת ללמוד מה קרה לי פה שכאב לי, מהם הכוחות שפועלים עלי ומה עלי לעשות?
כאב מציב גבול בצורה מורגשת וברורה והוא מורה שמלמד אותנו לנהל את עצמנו ולשרוד, כיצורים מורכבים בעלי צרכים ותשוקות ברמות שונות. הכאב הוא מורה אישי ומדויק והתעלמות ממנו לאורך זמן מרעה את המצב שלנו ומחמירה את הכאב.
הכאב שאנו חשים נע על הרצף בין אי נוחות קלה לבין סבל נוראי. נראה לנו שעוצמת הכאב תלויה בעוצמת הגירוי החיצוני שפגע בנו, אך לאחר שהכאב כבר קרה וגורם הכאב נעלם, עוצמת הכאב תלויה בעוצמת התגובה שלנו אליו, אנחנו מחזיקים בתוכנו את ההתנגדות לחוות את הכאב ואת המאמץ להתנתק מהחוויה שלו מתוך אותה עוצמה ראשונית של בהלה ואילו הגורם נעלם מכבר.
אנחנו נשארים במאבק לא לחוש כאב וממשיכים במלוא העוצמה לתחזק את התגובה הראשונית, המאמצים שלנו להתנגד לכאב נקראים עומס, מתח וכאבים כרוניים, הם מעייפים אותנו ומזיקים לנו. המאבקים בתוכנו שלא הושלמו הם תנועות תקועות חסרות שחר, המעייפות אותנו, מפחיתות מהחיות שלנו, גורמות לנו סבל ונזק, הן מסוכנות לבריאות שלנו.
התנגדות לחוות כאב היא כאמור תגובה טבעית, והיא תגובה חכמה, כי הכאב הוא גבול אמיתי בשבילי ואני מנסה לעצור ולא לעבור אותו, ולא לחוות אותו. אך לאחר שקרה אירוע הכאב, הגירוי החיצוני כבר הסתיים, אך אני עדיין עצורה כל כולי, מתגוננת ועוצרת, אני מחזיקה עצמי בחוית כאב מתמשכת ומתחילה לסבול, בשעה שזה הזמן הכי טוב לי להרפות, לנשום, ללקק את הפצעים, להירפא. כמה קשה לנו להרפות היכן שכואב, משום שאנחנו מבוהלים מהכאב ולא רואים שהוא כבר עבר, כבר נגמר ועתה אנו המכאיבים לעצמנו.
בריחה מלחוות כאב
כאב מסמן את הגבול שעלי ללמוד בכדי לגלות בו את נקודת מעבר הגבול שלי, כלומר, אם אצליח להבין מה עלי לשנות אצלי במצב החדש, שהכאב הביא עמו, איך לזוז? באיזה כיוון? באיזו עוצמה? אם אצליח להכיל את הכאב ולעכל את מה שקורה לי בכל הרמות שלי, אז אני ארפא את הפגיעה מהכאב ואגדל ואתרחב מעבר לגבול שהכאב מציב.
אם אני נשארת במצב של ניתוק מהכאב, גם לאחר שגורם הכאב עבר, אני לא יכולה ללמוד ממנו. ניתוק לא מאפשר למידה. ניתוק משאיר הפרדה, קרע מהחלק הכואב שבי, החווה שנשאר מאחור. לתנועת הניתוק צורות ומופעים רבים. התגברות, החזקה, שליטה, נוקשות, השטחת הנשימה ועוד. והיא יכולה להופיע באזורים שונים בגוף, באזורים של הכאב הראשוני ובאזורים אחרים ששולטים על איכות הנשימה, הראייה, השמיעה ועוד. הגוף מתוחכם במופעי הניתוק שלו.
מפגש גופני ומודע עם הכאב – יתרונות והעצמה אישית
בתהליך הלמידה והריפוי דרך הגוף האדם מסכים להרגיש בגוף את התגובות שיצר אל הכאב הראשוני. הוא לומד לחוש את התנועות התקועות, המאבקים, ההתנגדויות וההתנתקויות שהוא מחזיק בתוכו.
המטפל עובד בטכניקות מגע קשובות ומגוונות ומנחה את המטופל לנשימה ותנועה תוך הקשבה למה שעולה בגופו. בעזרת המגע, הנשימה והתנועה המתח של ההתנגדות לכאבים מכל הסוגים מתפוגג, הגוף משחרר תנועות תקועות, האדם לומד לעקוב אחריהן ולבטא אותן לומד לנשום ולומד לנוע מתוך הצרכים והתשוקות של גופו.
כאשר אדם לומד לחוות את התנועה התקועה הוא לומד גם להרפות אותה. ברמה הפיזית הדברים פשוטים לתפעול, כרוכים בהקשבה ובנשימה ומאוד חיים, האדם לומד לחוות את הרגשות שלו כתנועות, כמו שהם אמורים להיות, כמו המילה האנגלית לרגשות:
E-motion
שפירושה אנרגיה בתנועה.
בתהליך הטיפול האדם לומד לתת לתנועות לזרום בגוף, לבטא תחושה בתנועה, איך לחוש נשימה, התנועה הקשובה, האותנטית, עם ההדרכה של המטפל, המגע וההנחיה, יוצרים תנועה שמשחררת את המאמצים הישנים שלנו להתגבר ולהתנתק, במקום זה אנחנו לומדים להרפות מהמאמצים האלו והכאב הולך ומרפה מאתנו, הולך ומתרפא.
דליה.