שיטת "הדרך אל השינוי" – תיאור מקרה

 

באזכרה לאבי ז"ל שנערכה בבית הקברות "מנוחה נכונה" בכפר סבא פתאום ראיתי מולי את קברה של תלמידתי מיכל (שם בדוי) – נזכרתי בה והחלטתי לספר את הסיפור שלה כמקרה שמוכיח את יעילותה של שיטת "הדרך אל השינוי" שפיתחתי. כשהגיעה אליי הייתי בסטאג' של האימון האישי ובתהליכי גיבוש השיטה.

מיכל הייתה בת 67 בהגיעה אליי. אישה נאה, נמרצת, אופטימית מטבעה, בעלת חוש הומור ייחודי, רואה את החיים בצבע, חשובה הייתה לה הופעתה החיצונית והיא התלבשה בצבעוניות שהעידה על שמחת חיים תמידית. מיכל רצתה רק להמשיך בחייה, בעבודתה ולהרגיש טוב – לא יותר מזה.

כשהתחילה מיכל לסבול מכאבי גב חשבה ש"ללכת לחדר כושר היה הדבר האולטימטיבי החשוב ביותר". היא התחילה ללכת לחדר כושר קרוב לביתה וכמו כל "המעושרות" רצתה גם מדריך פרטי "כי הרי בכל חיי הארוכים לא הייתי בחדר כושר ולא ידעתי כיצד להשתמש בכל מכשירי 'העינויים' שראיתי שם", אמרה. היא שילמה מראש בעבור 10 מפגשים והתמידה ללכת 3 פעמים בשבוע, כך הפכה להיות "אישה בחדר כושר" כשהיא הסתכלה בקנאה על הנשים האחרות וחיכתה שיבוא היום שגם היא תגיע להישגים. היא לא הרגישה שהיא התמכרה לספורט – היא הרגישה טוב ורצתה להמשיך ולהמשיך. פתאום החלו כאבים בגב התחתון. המאמנת אמרה לה להאט את הקצב ולא לבצע את כל התרגילים, וכך עשתה, אולם הכאב לא פחת, אלא התגבר, היא הבינה שאימון הכושר לא התאים לה. היא פנתה לאורטופד ששלח אותה מייד לצילום. עם תוצאות הצילום הוא הפנה אותה לפיזיותרפיה ובמקביל שלח אותה לצילוםCT בשל ההיסטוריה של סרטן השד.

היא התחילה בטיפולי הפיזיותרפיה. המטפל מתח אותה עם משקולות, שלח אותה להצטרף לקבוצה של אנשים שסובלים מכאבי גב, "אך לי מאומה לא עזר", ציינה. צילום ה-CT הראה תזוזה של שתי חוליותL4 ו-L5 ושתי פריצות דיסק. היא הייתה מיואשת והאורתופד הציע לה לפנות למומחה לקבלת ייעוץ.

האורתופד המומחה אמר שאין מה לעשות והדרך היחידה לטיפול היא ניתוח. כשיצאה ממנו נכנסה לרכב, התחילה לבכות והחליטה בינה לבינה החלטה נחושה "אני לניתוח לא הולכת, לא מתאים לי!".

לאחר שסיפרה לבתה שהייתה לה חברה מורה לשיטת אלכסנדר, היא הפנתה אותה אליי כי לימדתי קרוב למקום מגוריה. "שאני אלך לטיפול לא קונבנציונלי אלטרנטיבי! אני שנמצאת עם שתי הרגליים על הקרקע?!", הזדעק משהו בתוכה, אבל היא החליטה לנסות.

היא התקשרה וקבעה שיעור. לשיעור הראשון הגיעה סקפטית, לא מאמינה ומלאת חששות. "מה בכלל אעשה שם? מה פתאום תרגילים כאלה משונים, איך הם יעזרו לי?", ניקרו השאלות במוחה, אבל למרות ההיסוסים הגיעה לשיעורים. בהתחלה הגיעה פעם בשבוע וציפתה לניסים ונפלאות. נס כמובן שלא קרה כל כך מהר. כל שיעור היה דומה לקודמו מבחינתה, והיא לא הייתה בטוחה שזאת השיטה שתגאל אותה, אבל המשיכה להגיע. על כיסא רגיל בקושי ישבה כי חוץ מבעיות הגב היו לה גם כאבים בברכיים. ברך אחת, אמר הרופא שהיא שחוקה לגמרי ואין מה לעשות, עודדתי אותה ואמרתי שגם לברכיים אפשר לעזור. "לא רק שלא הצלחתי לשבת על כיסא רגיל אתי ניסתה להושיב אותי על 'כיסא קטן', יותר נמוך (כריעה) ואת זה לא הייתי מסוגלת לעשות", תיארה את מצבה. עברו די הרבה שיעורים והמלצתי לה להתחיל לבוא לשני שיעורים בשבוע כדי לזרז את ההתקדמות. לאט לאט בכל שיעור היא הרגישה התקדמות כלשהי, אמנם איטית, אך משהו קרה. לקום ולשבת על כיסא רגיל – זה כבר היה קלי קלות, 'כיסא קטן' היה עדיין משימה בלתי אפשרית, אבל היא המשיכה.

מיכל הגיעה סקפטית מאוד – קטנת אמונה וספקנית לגבי השיטה, והכריזה שהיא הגיעה רק בגלל שהבת שלה הכריחה אותה. מיכל ציינה גם שבתה היא "רוחנית כזאת", והיא לא.

על אנשים סקפטיים שמגיעים לטיפול אמר לי המדקר שהוא הכי אוהב את האנשים האלה שמגיעים אליו, את אלה שלא מאמינים כי הם אלה שמייד מרגישים את ההטבה, ואז הם נשארים ועוזרים לעצמם.

באחד השיעורים כשעבדתי איתה על השולחן גיליתי שאצבעות רגליה של מיכל מורמות כלפי מעלה בנוקשות. הורדתי לה אותן בעדינות, ואז אמרה שהיא מרגישה את זה "טוב טוב" בגב. דבריה אלה היו הארה בשבילי, ופתאום הבנתי שייתכן מאוד שבגלל שהיא לא דורכת על כל כף הרגל ובגלל שאצבעות רגליה מורמות תמיד, בעמידה ובהליכה, כואבים לה הברכיים והגב. הבנתי שכנראה הכאבים שלה נובעים גם מאופן השימוש שלה באצבעות הרגליים כי לפי הרפואה הסינית אצבעות הרגליים עליהן להיות בעלות גמישות בדיוק כמו אצבעות הידיים.

מיכל נהגה לנעול נעלים מיוחדות קמורות סוליה כדי להתמודד עם כאבי הברכיים והיו לה נעליים כאלה בכמה צבעים. עוררתי את תשומת ליבה למנח כף הרגל שלה על הרצפה, והיא לקחה זאת ברצינות רבה. מיכל שהייתה בעלת משמעת עצמית גבוהה מאוד למדה מהר מאוד להניח את אצבעות כף רגלה על הרצפה ולפרוש אותן בעת ההליכה. היא קנתה נעליים רגילות ונפרדה מהנעליים מקומרות הסוליה שאיפשרו לה להמשיך לא לדרוך על אצבעות כפות הרגליים.

הנעליים המיוחדות האלה אמנם הפחיתו מעט את כאבי הברכיים בעת ההליכה, אבל כשחלצה אותן חזרו הכאבים.
נשאלת השאלה: למה? כי הנעליים הן גורם חיצוני שלא עושה שינוי בגוף, ורק שינוי אמיתי בתנאים בהם אנחנו פועלים בחיי היום יום יכול לשפר מצב פיזי ולהפחית באמת את הכאב ולהעלימו.

מיכל למדה איך להתנהל עם עצמה והעיזה לעשות יותר ויותר דברים שפחדה לעשות – היא למדה לא לפחד מהכאב, ואז הכאב הניח לה לאט לאט. אני נזכרת שבאחד השיעורים שהייתה אמורה להגיע אליי התקלקלה המעלית וחששתי שהיא לא תוכל לעלות את ששת הקומות עד הסטודיו שלי. מיכל נהגה לעלות מדרגה מדרגה כי פחדה מהכאב. כשהגיעה למעלה הסבתי את תשומת ליבה שהיא יכולה לעלות רגל אחר רגל. לאחר השיעור כשירדה יישמה את עצתי וירדה רגל אחר רגל. מאותו יום התגברה על הפחד מפני כאבי הברכיים וחזרה לעלות מדרגות רגל אחר רגל, כשהיא גאה מאוד בעצמה.
מיכל נפתחה יותר ויותר גם לנושא הרוחניות ונוצר קשר טוב ופורה בינינו.

באחד השיעורים סיפרה לי מיכל שהיא ממש מרגישה בשינוי שחל בה. היא הרגישה שהיא נפתחת ומוכנה לקלוט הרבה דברים שלא הייתה פתוחה אליהם בעבר. גם בתה הרגישה את השינוי אצלה. מיכל הרגישה את השינוי "אני זוקפת זאת לאלכסנדר", אמרה. "אני מרגישה בפנים כמו טווס, אני מרגישה את ההתארכות ואת הלמעלה, אני מתכופפת כפי שלמדתי בשיעור, ולא כואבות לי הברכיים", הוסיפה בגאווה ואני אמרתי לה שזה בזכותה. בשיעור אלכסנדר היא קיבלה את הכיוון, אבל היא זאת שנענתה לכיוון ועשתה את השינוי.
היא לא פחדה יותר מהכאב גם כשהוא הגיע, והיות שהיא לא פחדה ממנו הוא פחות ופחות הגיע. היא למדה להניח לאיברי הגוף שלה בשיעורי אלכסנדר ובעקבות זאת למדה להניח גם לפחד מפני הכאב.
היא הייתה גאה בעצמה, ואני הייתי גאה בה!

כשהייתה במצב שכבר לא כאב לה, סיפרה לי שבשיעורים הראשונים היה לה קשה מאוד לבצע את שביקשתי ממנה כי כאב לה מאוד. היא לא הבינה איך מהתנועות הבסיסיות של חיי היום יום תיפתר בעיית הכאב שלה, וזאת למרות שהסברתי וחזרתי והסברתי. באינטואיציה שלה היא הרגישה שזה טוב לה, אבל לא הבינה מדוע. לאט לאט היא התחילה להרגיש את השינוי, את הביטחון בגוף שחזר אליה, את השמחה שמילאה אותה ובעיקר את הכאב שהלך ועזב אותה, והיא הרגישה אדם חדש.

באחד השיעורים סיפרה לי מיכל על חברותיה לברידג' שלא מבינות למה היא משקיעה כל כך הרבה זמן וכסף בשיעורים. אחת מהחברות אמרה לה ללכת לניתוח ו"לגמור עם זה" – עם פריצת הדיסק ועם הכאבים. מיכל שעברה הרבה ניתוחים בחייה הרגישה בכל נימי נפשה שהיא לא רוצה ניתוח וזרמה עם האינטואיציה שלה. בתשובה לשאלות חברותיה אמרה: "אני אוהבת את עצמי! אני דואגת לעצמי!", זה היה אדיר לשמוע את מילותיה אלה. היא הגיעה לתובנה שהיא אוהבת את עצמה, שהיא דואגת קודם כול לעצמה, והיא גם הצהירה זאת בקול רם ובגאווה, כמעט בצעקה ושוב ושוב הכריזה: "אני אוהבת את עצמי", ואני הייתי גאה בה מאוד. היה זה שלב נוסף חשוב מאוד בתהליך ההתפתחות והצמיחה שלה!

מיכל הייתה אישה אופטימית מטבעה, היא ראתה כל שינוי לטובה בתנועותיה והכירה תודה על כך. היא התלהבה בכל פעם שהצליחה להתכופף בלי שכאבו לה הברכיים, ולא קיבלה שום דבר כמובן מאליו כי היא זכרה את התקופה בה לא יכלה להתכופף בקלות והייתה מאושרת כשיכלה לעשות זאת בלי כאב. היא הייתה מאושרת שיותר לא כאב לה הגב והודתה על כך יום יום. מיכל הייתה מלאת תקווה בהתמודדות שלה עם הכאב.

מהי אותה תקווה שנדרשת במצבים אלה של כאב? תקווה היא מצב בו אנו מצפים להתרחשות של משהו לו אנו מייחלים, היא אחד ממאפייני האופטימיות, היא מאפיינת את יכולתנו להבין שיתרחש שינוי – שהחיים דינמיים וכל הזמן משתנים, היא דבר חיובי, היא כוח מניע לרצות ולעשות, תקווה היא זאת שנותנת סיבה להמשיך לחיות – לצפות לבואו של בוקר חדש.

מהי האופטימיות שנובעת מהתקווה? אופטימיות היא בחירה, כפי שטוען דיפאק צ'ופרה "אתה יכול לבחור לראות את הוורד פורח ומת. באותה מידה אתה יכול לבחור לראות את הוורד כגל של חיים שאינו נגמר לעולם, שכן בשנה הבאה ורדים חדשים יפרחו מתוך זרעיו של הוורד הזה".

מיכל בחרה באופטימיות כדרך חיים. השילוב של אופטימיות בלתי נלאית עם התקווה, ההתמדה, המשמעת העצמית, האמון בעצמה והרצון להתגבר על הכאב הם שהובילו אותה לאורך כל תהליך השינוי, הכאב ראה את מאמציה, ראה שהיא משנה את הרגליה השגויים, וכאשר הבין שהוא יכול לסמוך עליה שלא תזיק עוד לעצמה – עזב אותה לנפשה.

לאורך השיעורים של שיטת אלכסנדר שיתפתי אותה בחוויותיי מלימודיי בקורס הכשרת המאמנים, היא התעניינה ושאלה אותי איך אני עושה שיווק לאימון? עניתי שאני מגבשת מודל שמשלב את שיטת אלכסנדר עם האימון האישי ושאני מאמינה שזהו שילוב מנצח. הוספתי שהשאיפה שלי היא שהתלמידים שלי יהיו גם המתאמנים שלי וסיפרתי לה על תלמידה שהתחילה גם אימון אישי. פתאום אמרה: "אולי אני אעשה גם אימון אישי?" ושאלה כמה זה יעלה לה. עניתי לה שאם תעשה בתקופת הסטאג' המחיר יהיה סמלי בלבד. היא אמנם נהגה לומר לי: "בלי לפגוע בך כמובן, אבל אני חושבת שהאימון זה 'חארטה', יש כל כך הרבה מאמנים, אז איך הם יכולים לעזור לי?", והוסיפה ושאלה: "מה האימון האישי יכול לעזור לי שאני לא יכולה לעזור לעצמי?". על שאלה זאת עניתי לה: "אני לא יודעת, בואי תנסי". מיכל הסתקרנה והחליטה להוסיף גם מפגשים של אימון אישי והרגישה טוב עם זה שהשתתפה ב'פיילוט' שערכתי לבדיקת הגישה החדשה שפיתחתי "הדרך אל השינוי".

היות שהגיעה פעמיים בשבוע ביקשה לקיים את השיעור והאימון רצוף כדי שלא תצטרך להגיע פעם שלישית. קבענו מועדים ל-10 שיעורים שמייד אחריהם נקיים מפגש אימון. כשקבעה את המועדים לפגישות אמרה: "זאת הפעם הראשונה שאני קובעת כל כך הרבה מפגשים לזמן כל כך ארוך" – היא התחייבה לעצמה.

לאלכסנדר הגיעה מיכל סקפטית וגם לאימון האישי הגיעה סקפטית – הבה נראה לאן הגענו…

מיכל הוסיפה את האימון מסקרנות היא לא ידעה מהו אימון אישי ולא הגיעה עם כוונות ברורות. ממפגשי האימון הראשונים התברר שהמטרה המרכזית שלה היא ללמוד להציב גבולות – לעצמה ולסביבה.

להלן סיפור ההתפתחות האישית שלה במילותיה: "גם לאימון הגעתי סקפטית מאוד, אבל בעצם לא ידעתי מהו אימון אישי. ציפיתי לקבל אולי כלים להתמודדות כי הבנתי שאני לוקחת את החיים יותר מדי קשה, ואני מעמיסה על כתפיי הקטנות את כל העולם. אני אישה קטנה והרגשתי שאולי בעזרת האימון האישי אוכל להוריד את המשא הזה מעל הכתפיים שלי. לאורך האימון גיליתי את הצורך הזה שהיה בי לרצות את כולם, וכי כשלא הצלחתי התנצלתי והרגשתי לא נוח. הבנתי שבעצם אני לא צריכה להרגיש כך כי אני לא אדם רע, לא אימא רעה ולא אישה רעה. למדתי שאני לא צריכה לרצות אף אחד, אם יבוא לי אעשה ואם לא, אז לא. דבר נוסף שלמדתי הוא שעליי ללמוד לא להתנצל. הבנתי שאם אני לא אעשה לא יגידו לי כלום, ואם אני עושה זה עניין אישי שלי, ואני לא צריכה להתלונן ולהתנצל כי אף אחד לא אמר לי לעשות. אעשה רק בשמחה.
למדתי את ההבדל בין 'רוצה' ו'צריכה' והבנתי שאם אני עושה משהו אני רוצה לעשותו, וזה מה שעושה את השינוי הדרסטי. כשהבנתי זאת נעלמו גם ייסורי המצפון ורגשות האשמה שליוו אותי לאורך השנים כי הבנתי שאם אני עושה מה שאני רוצה – אני שלמה עם זה, אני מקבלת את עצמי יותר טוב, פחות ממורמרת כי אני רציתי ועשיתי, אז אני נהנית, גם אם לא הכירו לי תודה על מה שעשיתי. למדתי להיות פחות ביקורתית ולתת לחיים יותר לזרום. אין לי ספק שזה עושה לי יותר טוב, ואולי גם משפיע על כך שיש לי פחות כאבי ראש וכאבי גב כי אני משתדלת לקבל את החיים בסבבה. ההתייחסות ל'רוצה' ולא ל'צריכה' חיזקה לי את הגישה היותר חיובית. אני משתדלת לא להשתמש במונח 'צריכה' כי הבנתי שרצוי להוציא את המילה 'צריך' מהלקסיקון, להישאר רק עם 'רוצה' – רוצה ולא מרצה. עליי להיות קשובה בלי לתת עצות, אלא אם אני מתבקשת. קיבלתי הרבה חוזק במפגשי האימון כי הבנתי שבעצם כל חיי ההתנהלות שלי, הדיבור שלי הכול תלוי בי – אף אחד לא הכתיב לי שום דבר – אני מכתיבה לעצמי. אם אני אוהבת את עצמי כולם יאהבו אותי, ואני חושבת שאני לא מספיק אוהבת את עצמי. זה לא אגואיזם – חייתי בתפיסה שאדם שאוהב את עצמו הוא סופר אגואיסט וזה שלילי, למדתי שלאהוב את עצמי זה לדאוג לעצמי, ואז גם הסביבה תרגיש טוב במחיצתי. אם אחייך לחיים החיים יחייכו אליי. אני יודעת שאני אופטימית, אבל יש לי מעצורים. אני משתדלת לדבר על האופטימיות כי זה מחזק אותי, כי נקודת המפתח שלי בחיים לא הייתה טובה וממרום גילי דברים מתבררים – לקחתי מהחיים הרבה דברים. באתי לאימון מסקרנות ואמרתי שאולי ייתן לי תעצומות נפש – והוא נותן לי, אבל אני צריכה לקחת את זה איתי, זה כבר בתיק שלי, לא בנפש שלי בינתיים. מהתיק אוציא את זה ואסתכל על זה מידי פעם".

התבונה של מיכל החלה פורצת לאורך מפגשי האימון. היא שמה לב עד כמה המילה צריכה שולטת בה ומה כוחה של המילה, ולקחה על עצמה לשים לב ולנסות לשנות – זוהי תחילת הדרך לשינוי: זיהוי הכוחות המעכבים בתור התחלה, מודעות להם וערנות.

היא סיפרה שהחינוך בבית ההורים היה נוקשה מאוד, אביה היה נוקשה מאוד והיא לא זכתה לקבל חיבוק או נשיקה גם לא מאימה. היא גדלה עם אפס ביטחון עצמי ואפס הערכה עצמית. הם היו שמונה ילדים בבית, והיא היחידה שעברה את מבחן "הסקר" (מבחן ידע כללי שנערך בכיתה ח לקבלת מלגה או תשלום מדורג לתיכון בין השנים 1972-1955) מבין כל הילדים. היא לא קיבלה שום הערכה על כך ולא חשבה שעשתה משהו חשוב, היא עשתה זאת כי רצתה ללמוד בתיכון כי אם לא, אביה היה שולח אותה לבית ספר לפקידות למשל. מיכל הייתה ילדה טובה ומובנת מאליו היא מתארת: "הרגשתי שהיה עליי להוכיח את עצמי כל הזמן. הבנתי באימון שאת הדברים ש'רכשתי' בילדותי בבית הוריי אני נושאת לאורך כל חיי, אלא אם אני נתקעת ומחליטה לעזור לעצמי. כאבי הגב שלי והברכיים היו 'התקיעה' שלי. בעצם העובדה שהחלטתי לא ללכת לניתוח ומעצם שהגעתי ללמוד את שיטת אלכסנדר בחרתי לקחת על עצמי את האחריות לבריאותי ולאיכות חיי ולעזור לעצמי. נכנסתי לתהליך של שינוי הרגלים לו הוספתי גם את האימון האישי כדי להעמיק ולהכיר את עצמי – זאת הייתה הפעם הראשונה שאני בחרתי בעצמי. הציפיות שלי מהחיים הן קטנות – בריאות לי ולמשפחתי, שלא יהיה סבל בסביבתי ופרנסה קטנה – אין לי עיניים גדולות, שיהיה טוב לי, לבעלי ולילדים שלי.
לאט לאט התחלתי להבין מה זה אימון, הבנתי שיש בזה קצת פסיכולוגיה. השאלות המכוונות נגעו לי בנקודות מסוימות שנפתחו אצלי. הצפתי את היותי אופטימית, וכי זה לדעתי לוקסוס להיות מיואש או פסימי. בשביל אופטימיות צריך להשקיע, ואם לא נשקיע בזה אף אחד לא יעזור לנו כי אנשים לא אוהבים להיות בחברתם של קוטרים. ידעתי שאני אופטימית, אבל לא ידעתי שממפגש אימון אצא אופטימית עוד יותר. התחלתי להאמין שלאט לאט ארגיש שאני יכולה לשנות את חיי, ולא לקחת הכול על הכתפיים הקטנות שלי. למדתי את הקשר בין הגוף והנפש, ואמרתי לאתי: 'את עוזרת לי גם עם הגב וגם עם הנפש. שיטת אלכסנדר והאימון האישי הוא שילוב 'קטלני'- לטובה'. אתי ענתה לי שברגע שהחלטתי להגיע אליה, אני היא זאת שעוזרת לעצמי, ומשם אנחנו זורמות יחדיו".

היא ציינה שהיא נפתחה אליי במפגשי האימון, אבל הוסיפה ואמרה: "אם לא הייתי מכירה אותך מקודם, אם לא הייתה נוצרת הכימיה בינינו, אם לא הייתי מתחילה עם אלכסנדר – לא הייתי הולכת למאמן אחר, לא הייתי נפתחת כמו שאני נפתחת איתך כי זה שדיברנו פה ושם גם על דברים אחרים בשיעורי אלכסנדר – על המשפחות שלנו ועל דברים אחרים, איפשר לי להיפתח איתך גם באימון וזה טוב".

ממילותיה אלה קיבלתי אישור לתחושותיי שטוב להתחיל את התהליך עם שיטת אלכסנדר כי בעבודה עם הגוף הפיזי נוצרת פתיחות אצל האדם, ואז הוא נפתח ומתקלף מקליפות ההגנה שלו גם לאימון האישי. הפתיחות נוצרת גם ביני לבין התלמידים היות שאני פתוחה למי שמאפשר. מי שמוכן להקשיב למה שיש לי להשמיע אני משמיעה ובגדול.

אני מאמינה שפתיחות יוצרת פתיחות – למדתי שכשאני נפתחת לאחר הוא נפתח אליי חזרה. זוהי מעין מראה – אני מאפשרת לו להיפתח בעקבות הפתיחות שלי אליו. זהו חוק השיקוף.

כשאמרתי לה בסוף המפגש שנהניתי מאוד אמרה שכיף לה לבוא אליי וכי: "אני יוצאת ממך עם גב יותר טוב וגם בנפש אני מרגישה יותר קלה".

מיכל המשיכה ואמרה: "הבנתי שאני סקפטית, אבל גם סקרנית כך שהסקפטיות שלי לא מונעת ממני מלהתנסות בשיטת אלכסנדר ובאימון האישי – העזתי ובסופו של דבר אני יוצאת נשכרת.
למדתי באימון האישי שהסובבים אותי לוקחים אותי כמובנת מאליו. גיליתי שבעצם אני מובילה את הדברים שיהיו כך, ושאלתי את עצמי: 'למה אני מתעקשת? כי במצב הזה בו אני מובנת מאליו אני לא מרשה לעצמי לעשות מה שבאמת בא לי – לא לעשות כלום למשל, לפתח תחביבים, לקרוא יותר, להיות 'אני'. הרגשתי טוב כשדיברתי על הדברים וכשהבנתי שאני הובלתי אותם, אף אחד לא שם לי אקדח ברקה וכפה עליי, הבנתי גם שזה כך כי כך גדלתי, משם זה בא. לשאלה האם בגילי המופלג אוכל להינתק מזה, התשובה שעלתה במוחי היא: 'אני יכולה, השאלה אם אני רוצה כי אני יודעת שזה עושה טוב – לאחרים'. היה לי קונפליקט עם עצמי – האם להיות יותר אגואיסטית? יש דברים שאני דואגת לעצמי – אני אוהבת להתלבש, להתגנדר.
למדתי להעריך את הדברים הקטנים ובמיוחד את זה שלא כואב לי, וזה עושה אותי מאושרת. למדתי שאני צריכה לזכור שמיכל חשובה, שיש לה תפקיד עצום בחיים שלה, וכי בידיי לשנות ולהביא את עצמי למקום יותר טוב בחיים. כל מה שקורה לי בחיים זה בידיים שלי. אלה תובנות שלא חשבתי עליהן. חבל שלא עשיתי אימון בגיל 20 כי אז הייתי מונעת הרבה טעויות בחיים. הייתי בשלב שרציתי לעשות את השינוי הזה כי הוא היה חשוב לי מאוד כדי שלא אסתובב עם תחושה פנימית לא טובה. כדי שכשישאלו אותי אגיד שטוב לי, וגם אאמין בזה. אני רוצה לקבל על עצמי את האחריות לחיים שלי".

מאז שקיבלה את ההחלטה שהיא רוצה לשנות, דברים החלו להתרחש. היא קיבלה את האומץ לפנות לבוס שלה בבקשה להעלאה בשכר לאחר שראתה שאחרים מקבלים כשהם דורשים. "אני לא יודעת מאיפה זה בא, לא תכננתי את זה, הבוס ישב וחתם על המשכורות, ואז שאלתי אותו מתי הוא ייתן לי תוספת במשכורת", סיפרה. תשובתו הייתה שכבר קיבלה. אמרה לו שלא קיבלה, וכי תוכיח לו זאת. העידה על עצמה: "אני מרוויחה יפה, אבל כל אגורה שאני מקבלת אני ראויה לה. אני לא מתלוננת, אבל חושבת שמגיע לי תמורה יותר ממה שאני מקבלת. אני לא יודעת מה קרה לי – משהו בפנים, אולי זה תהליך פנימי שעברתי – תהליך של קבלה של כל מיני דברים שאני אוספת בדרך בפגישות שלנו – אני מלקטת". כשדיברה עם הבוס לא התהפך לה הלב, היא לא נחנקה ולא היה לה יובש בגרון. לעומת העבר בו "הייתי מיכל לא מתחת לשולחן, אלא מתחת לרגליים של השולחן. פחדתי לדבר כי 'מה יגידו' היה הדבר הכי חשוב. גדלתי עם ביטחון עצמי מודחק, פחדתי מהצל של עצמי. מאיפה שבאתי, מהבית ומהחינוך שקיבלתי, גדלתי – אז לא הפכתי להיות אשת קריירה, אבל היו לי ולאחיותיי הישגים. כולנו דחפנו את עצמנו קדימה", העידה על עצמה והמשיכה לומר: "באימון האישי גיליתי את העוצמות שלי. כשאני עומדת מול הראי אני יודעת מי אני. המראה שלי מראה לי את מי שאני באמת – גם את היתרונות וגם את החסרונות/המגרעות שלי. זה טוב מאוד ביחד – נפש בריאה בגוף בריא. אני סקפטית, אבל סקרנית, מעיזה, מתנסה, פדנטית, ראש גדול, קפדנית, מקשיבה, מקשיבה לגופי, זהירה, אסרטיבית, מסורה. גיליתי שאני יצירתית, דבר שלא ידעתי. חשבתי שיצירתי זה אחד שיכול לקחת סמרטוט ולעשות כל מיני קשירות ופתאום יהיה לך וילון משגע מזה. חשבתי שאני לא יצירתית, באוכל אולי כן. פתאום גיליתי שהדרך בה אני מתלבשת ומתאימה צבעים זוהי יצירתיות. פתאום נזכרתי שאנשים מחייכים כשהם רואים את הצבעים שאני לבושה בהם. כן, אני יצירתית, פשוט לא הכנסתי את זה לקופסה הנכונה, חשבתי שיש לי רק טעם טוב".

חזרתי והבנתי עד כמה חשוב לדבר על דברים שלכאורה הם מובנים מאליהם. כל אדם מבין דברים אחרת, וכשמעלים אותם לדיון דברים מתבהרים. בנושא החוזקות לא תמיד אנחנו מבינים משמעותן של המילים שמתארות אותן וכשדנים בהן פתאום מתבהרים דברים, המתאמן מגלה את עצמו יותר ויותר וזה יופי!

נשאל את עצמנו יצירתיות מהי? היצירתיות היא המתנה הגדולה ביותר של התבונה האנושית – היא חלק מהאנושיות והיא אפשרית בכל תחום בו אנו מפעילים את תבונתנו כי לכל אדם יש כוחות יצירה אדירים מעצם היותו אדם. יצירתיות היא חופש הביטוי. בשונה משאר בעלי החיים בעולם לנו יש דמיון בעקבותיו עומדים לרשותנו כוחות יצירה לא מוגבלים.

הדמיון הוא מקור היצירתיות, הוא הכישרון העיקרי של התודעה האנושית – היכולת להעלות על הדעת דברים לא מוחשיים. זהו תהליך של ראייה 'בעיני רוחנו' – היכולת להנכיח לעצמנו דברים שאינם זמינים לחושינו. הדמיון חיוני מאוד לחיינו כי באמצעותו אנו יכולים לבקר בעבר, לחשוב על ההווה ולצפות את העתיד – אנו יכולים ליצור. הוא הבסיס לכל מה שמבדיל את האדם ומייחד אותו – לשפה, לאמנות, למדעים, לשיטות פילוסופיות ולכל המורכבות העצומה של התרבות האנושית.

היצירתיות כרוכה בהפעלת הדמיון – היא דמיון שימושי, היא צעד אחד מעבר לדמיון כי היא דורשת שנעשה משהו בפועל – זהו תהליך מעשי מאוד – ניסיון ליצור משהו מקורי. היכולת להיות יצירתי היא תכונה אנושית יסודית בה ההבטחה התמידית למצוא דרכים חדשות של ראייה, חשיבה ועשייה כי היצירתיות אינה תהליך אינטלקטואלי טהור, הוא ניזון מכל תחומי התודעה האנושית: הרגש, האינטואיציה, הדמיון, הידיעה והכישורים המעשיים. זאת אינה תכונה שיש או אין לבני אדם. היא כרוכה בתפקודים נפשיים, בשילובים של כישורים ובמאפיינים אישיים.
לכולם יש יכולת יצירתית – יצירתיות אינה נחלתם הבלעדית של אמנים ומדענים – היא תכונה שיש לכולם, וכולם יכולים לעשות בה שימוש, אבל רבים חושבים שאינם יצירתיים היות שלא למדו מה כרוך בכך ולא התנסו. אפשר להיות יצירתי בכל דבר – כל דבר שמצריך שימוש באינטליגנציה בכל תחומי החשיבה והקיום שלנו – במוזיקה, בריקוד, בתיאטרון, במתמטיקה, במדעים, בעסקים וביחסים עם הזולת. אינטליגנציה ויצירתיות הן קרובות משפחה – אי אפשר להיות יצירתי בלי לפעול בצורה אינטליגנטית – צורת האינטליגנציה הגבוהה ביותר היא החשיבה היצירתית, ובקיצור – אם נשאל מה מותר האדם מן הבהמה? התשובה הקצרה היא שלאדם יש כוחות אדירים של דמיון ויצירתיות.

יצירתיות היא היכולת לברוא את העולם, היא תולדה של מכלול תכונות, התנהגויות ותפיסות שמאפשרות לאדם להתאים את המציאות אליו, והיכן שאי אפשר – להבין שתורו להתאים את עצמו אליה. היכולת להיות יצירתי היא חלק בלתי נפרד מאושרו של כל אדם. לשם כך על האדם להסתכל על המציאות מהזווית האישית שלו. זוהי ה"יצירתיות היום יומית" בה כולנו משתמשים ויכולים להמשיך ולפתח – יצירתיות אפשר להביע במטבח ובתבשילים, בלבוש, בסידור הבית וכדומה. היא הכרחית להישרדות ואף להתפתחות ולשינוי. הודות לה אנו מסתגלים יותר טוב למציאות, לומדים לאלתר ובוחנים אפשרויות חדשות. היא הופכת אותנו ליותר חיוניים עוזרת לנו לצמוח ולהתפתח, נקשרת למסלול של אושר שפותח אותנו להשראה, מאפשרת לנו היכרות יותר מעמיקה עם עצמנו ומאפשרת לנו לתרום לעולם בדרכים יותר משמעותיות. בעזרת היצירתיות אנו משפרים את חיינו. יצירתיות היא גם היכולת להמשיך אחרי שנתקענו – היא השקפת עולם של אדם דינמי, בעל יוזמה ותושייה, חוקר וסקרן, בעל ערך עצמי בסיסי שמאפשר לעצמו להעז ולחקור את העולם, להכיל מצבים של חוסר ודאות ולהסכים לאפשרות לטעות. החיים הם בעלי משמעות רק בתנאי שיצירתיות היא חלק בלתי נפרד מהם.

נתקלתי לא פעם במפגשי האימון בטענה של מתאמנים שהם לא יצירתיים. בתפיסתם כדי להיות יצירתי עליך לפחות להמציא את הנורה החשמלית, ולכן רק ליחידי סגולה יש יצירתיות כזאת שיוכלו להמציא משהו חדש. יצירתיות בהבנתי יש לכל אחד והיא קיימת בכל מה שאנחנו עושים – בבישול, בכתיבה, בניקיון, בתליית כביסה ובכל הפעילויות היומיומיות שלנו, ומכאן שכל אחד הוא יצירתי באופן בו הוא מבצע את המטלות שלו.

מיכל המשיכה לספר לי: "את הסבת את תשומת ליבי לכך שחוש ההומור שלי הולך ומתגלה, שאני מגלה את הסוד שטמון בי – את התכונות האמיתיות שלי שלא ידעתי על קיומן כי תמיד נהגתי לפי 'כך צריך'. שמחתי מאוד שגיליתי שיש לי חוש הומור. אני יודעת שאני צינית, ציניות זאת שמיכה. הרגשתי שכשאני לא מקבלת את הדברים כהווייתם אני הופכת להיות צינית, זאת תכונה רעה כי אנשים לא אוהבים ציניות, ואני אומרת דברים שאני מצטערת עליהם. הציניות הזאת משמשת לי הגנה כדי שמישהו לא 'יחזיר' לי חזרה. אני תמיד צריכה להיות בעלת המילה האחרונה".

על חוש ההומור: הומור הוא "אמצעי הארה" נפלא ובדוק. הוא עוזר לשפוך אור על אירוע, כך שלא ייראה עוד קודר ונורא כל כך – שינוי המשמעות שאנו מקנים לאירוע ומיקומה במסגרת חדשה, כך שאינו נראה עוד עגום או מביש כל כך. זוהי דרך להבהיר מייד את מצב-הרוח הקודר ולהוציא אותנו מעצמנו כך שנוכל לחוות שביב אור בסוף המנהרה. בזמנים קשים הוא מועיל לגוף ולנפש.

מיכל תיארה את השינוי שעברה: "הגעתי למסקנה שאני חכמה ושהתכונות שקיימות בי הן קיימות בי מקדמת דנא, רק לא ידעתי להוציא אותן החוצה. היה שם אבק שסתם את המגירות מלהיפתח. האימון האישי היה אפשרות להסתכל על מיכל קצת מהצד. מיכל יצאה החוצה, ישבה בצד על כיסא והסתכלה עליי. כך אני רואה את הדברים – זה סוג של כמו unseen באנגלית שמתוך המשפט את לא מבינה את המילה החשובה ביותר. אתי עזרה לי להבין את המילה, ואז הבנתי את כל הקטע. בדיון בעוצמות הרבה דברים השתנו. העוצמות היו פתאום על סקאלה אחרת. אפילו הנאמנות כשהבנתי מהי בדיוק, הנאמנות העצמית הייתה יותר גבוהה – אני יותר נאמנה לעצמי. גיליתי מהם ערכים – אבני היסוד לחיים מאושרים, עוגנים, ערכי הליבה שלנו. למדתי שהיכולת שלנו/הזכות שלנו לחיות תלויה ביכולת שלנו לנהל חיים שמבוססים על מה שחשוב לנו באמת – הערכים שלנו שהם השתקפות של העולם הפנימי שלנו, עמוד השדרה שלנו, שתמיד קיימים בנו ומוגדרים בצורה חיובית לנו, אם כי לא תמיד לאחרים. כשאנו חיים על פי ערכינו אנו חשים שלמים. זוהי הוויה שבה אנו נמצאים והיא נכונה לנו, ואז אנחנו אמיתיים עם עצמנו כי זוהי האמת הפנימית שלנו. אנחנו בוחרים את הערכים לפיהם אנחנו רוצים לחיות. למדתי שהנוסחה לחיים מאושרים היא: הנאה + סיפוק = משמעות. איזה חידוש היה זה בשבילי!

גיליתי את הערכים שלי: בריאות, חופש, אופטימיות, ניקיון, השקעה – בזוגיות, בחברים, בחזות, טיפוח עצמי, פרטיות, בילוי, הנאה, קשרים – עם חברים, זהירות, ביטחון, שמחה, עזרה לזולת, דאגה, אדיבות, אהבה, אותנטיות, אחריות, אינטואיציה, אינטימיות, אכפתיות, אמפתיה, אנושיות, אסתטיקה, בין אדם לחברו, הומור, ציניות, צניעות, הסתפקות במועט, התמדה, ויתור, חברות, חמלה, יופי, יושר, יסודיות, כיבוד האדם, כיף, מחויבות, משפחה, נאמנות, נדיבות, נתינה, סדר, עצמאות, פרפקציוניזם, פשטות, קבלה, רוגע, שותפות, שיתוף פעולה, שכחה (להניח לעבר), שלווה, שלום, שקט, תקווה, תרומה.
חשבתי שאלה הן תכונות, לא ידעתי שההגדרה שלהם היא ערכים! אם כי לפעמים ערכים הם גם תכונות ואי אפשר להפריד ביניהם. למדתי שצריך ליהנות מהדברים הקטנים של החיים, לא ממשהו גרנדיוזי – הם נותנים את הטעם, אבל לפעמים אנחנו מתבלבלים ושוכחים – רצוי לא לשכוח. במפגשים על הערכים גיליתי שאני מיוחדת, שאני שונה מהרבה אנשים אחרים, שטוב לי עם מה שאני ועם מי שאני ויש לי ביטחון עצמי והערכה עצמית. הוארו לי הרבה זרקורים וקיבלתי הרבה חומר למחשבה. תפסתי שאף פעם לא התבוננתי לתוך עצמי. באימון ההתבוננות היא עמוקה מאוד – הלכנו בשדה וליקטנו את הפרחים הכי חשובים שלי – פתחנו את הקופסה והסתכלנו פנימה עם פנס וראינו את המקומות החשוכים. ערכים זה לא משהו שאני מלקטת בשדה, יש לי אותם. כולנו הולכים בדרך מסוימת בה יש את הערכים שלנו, אבל אנחנו לא יודעים זאת.
במפגש נוסף על ערכים למדתי שעליי להבליג על דברים ולהיות יותר סבלנית. להבליג לא ממקום של כוח וכעס – להפוך דף בלי לכמת אותו ולהעביר לעמוד הבא בלי להעביר את המשקעים של העבר. הבנתי שמהרגע שאני פותחת עיניים אני צריכה להניח, ולא להיות מתוחה כמו בובה על חוט כי בסוף זה מגיע לי לגב כי מתיחות היתר הזאת וחוסר הסבלנות מגיעים לי לגב והוא זועק בכאב.

אני חושבת שאנשים צריכים לקבל אימון כמה פעמים בחיים. אתי נתנה לי כלים שאף אחד לא נתן לי, אנחנו נזרקים לחיים בלי הכוונה, האימון עוזר בחיים להתגבר על קשיים, אימון צריך לעבור כל ילד מגיל חמש – זה עוזר לביטחון העצמי".

גם אני לא חשבתי על ערכים עד שלמדתי את האימון האישי – למרות שערכים הם קודי התנהגות שאנו שואפים אליהם, מאמינים בהם ומשתדלים לנהוג לפיהם ולמרות שמערכת הערכים שלנו משקפת את הווייתנו, את המהות שלנו ואת אמות המידה המרכזיות שהן התשתית לחיינו, אנחנו לא חושבים עליהם לעומק, אבל עם הגילוי שלהם אנחנו מעמיקים לתוכנו. הערכים נמצאים בכל דבר שאנחנו עושים ובעיקר בדברים שאנחנו נהנים מהם. כאב וסבל נגרם כתוצאה מהתנגשות עם הערכים שלנו.

מיכל מתארת את תהליך האימון האישי: "ככל שהתקדמנו באימון התחלתי להבין שהישיבות המשותפות האלה הן מעניינות מאוד. התחלתי להבין שזה סוג של תרפיה גם, והוא יותר מטיפול פסיכולוגי. הרגשתי שהגעתי למקומות עמוקים בחיי. הרגשתי שאנו מצליחות לגעת במקומות שנוגעים בחוזקות שלי".

כאן המקום להאיר ולכתוב שרק בזכות שיתוף הפעולה המדהים של מיכל והפתיחות שהלכה וגדלה אצלה הצלחנו להגיע לאותם מקומות עמוקים בחייה. היא באמת ובתמים רצתה לעשות שינוי, והיא עשתה אותו לאט לאט.

את ההתקדמות שלה הפיזית והנפשית תיארה מיכל במילים: "באותה תקופה ה'כיסא הקטן' היה עדיין אתגר, הברכיים עדיין הטרידו, אבל אני לא ויתרתי, המשכתי והתמדתי גם בשיעורי אלכסנדר וגם במפגשי האימון האישי והנס קרה – אמנם לא כמו הים שנבקע כשיצאו בני ישראל ממצרים, אבל לאט לאט זה קרה. הכאבים בגב הלכו ופחתו, הברכיים נשמעו לי שוב ו'הכיסא הקטן' לא היה כבר משימה בלתי אפשרית. לאט לאט הגוף התחיל להישמע להכוונה של אתי כשאני לא מאמינה. הניתוח כבר לא היה אופציה והברכיים כבר לא כל כך כאבו. באחד הטיולים שלנו לחו"ל התחלתי לעלות מדרגות ולא הייתי זקוקה למנוחה כל שעה על ספסל בגינה".

פנינו לסוגיית הצבת הגבולות שהייתה קריטית למיכל. בהגדרתה הצבת גבולות הייתה "חדירה יותר מדי חזקה לפרט שלי או לפרט האחר. שכל אחד יידע שיש תחומים מסוימים שהם פרטיים ושאם הוא לא רוצה לשתף הוא לא ישתף. הצבת גבולות זה לכבד בקשות של הזולת. הצבת גבולות היא במידה מסוימת חינוך מסוים, חינוך לערכים, חינוך לגבולות".

בכתובים מצאתי שגבולות הם קו דמיוני שבא להגן עלינו ועל מה שחשוב לנו. הצבת גבולות היא מונח שמבטא את האופן בו אנו תוחמים את תחום הפעולה של עצמנו ושל הסובבים אותנו כדי לסייע לעצמנו ולסובבים אותנו להבחין בין מתאים לנו או לא ובין מותר ואסור. הצבת גבולות מקנה לנו ולסביבה מסגרת בטוחה של התנהגות שפירושה שאתה מכיר בערכך ובזכותך שלא להיות מושא להתנהגות שאינה מקובלת או נעימה לך, זוהי הגנה שמבטיחה זהות עצמית, יושר וסדר. לכל אחד יש גבולות פיזיים, רגשיים, מיניים בין-אישיים ורוחניים, כשסוגי הגבולות העיקריים שמניעים אותנו הם הפיזיים והרגשיים. כדי לפתח זהות נפרדת עלינו להכיר את הגבולות הפיזיים והרגשיים שלנו כי רק כך נוכל לפתח את יחסינו עם הזולת.

המשמעות החברתית – הגבולות נועדו להבהיר נורמות ולמנוע התנהגות חברתית בלתי נסבלת. הצבת גבולות ביני לבין האחר היא צעד מכיל, מבהיר וחשוב בתפיסה החברתית שלנו. זוהי אחת הדרכים העיקריות להגדיר את עצמנו – את מי שאנחנו. היא יכולה להיות חיצונית – כלפי אחרים או פנימית – לעצמנו. כשאנו לא מציבים לעצמנו גבולות בריאים, רגשיים וגופניים – אנו מסתכנים בוויתור על כוחנו לטובת אחרים, כשאנו נמנעים מלסרב למשהו שאיננו רוצים בו – אנו מוותרים על כוחנו, כשאנו לא דואגים לקבל את הדברים שאנו זקוקים להם – אנו נותנים לאחרים רשות לקחת מאיתנו דברים.

הצבת גבולות פנימית-אישית כוללת ביטוי שליטה עצמית פנימית ויכולת ויסות דחפים פנימיים, גירויים ותסכולים חיצוניים, ריסון עצמי והקשבה לעצמנו ולגורמי סמכות בעת הצורך. כשלאדם יש גבולות ברורים כל תחושת הפחד נמוגה ותחושת אמון תופסת את מקומה, יש יותר רצון לשיתוף פעולה עם הסביבה ויש צמיחה ובגרות רגשית ורוחנית. כשהגבולות חלשים היקום מזמן לחיינו אנשים נזקקים וחסרי הערכה עצמית והאנרגיות שלנו מתבזבזות. חשוב מאוד להגדיר את הגבולות במרחק מעצמנו כדי שיישאר לנו מרחב מחייה – לחנך אחרים לכבד את הגבולות שלנו. הצבת גבולות בריאה לנו וגוזלת מאיתנו פחות כוחות נפשיים להתמודדות עם הדברים שלא מתאימים לנו.

מיכל לא תמיד ידעה את הגבולות שלה, לא היו לה הרבה קווים אדומים בחיים, אבל היא התרככה עם השנים וכבר היו לה כמה קווים אדומים ברורים מאוד: הגבולות הרגשיים שלה – היא לא הרשתה לאף אחד להרים עליה קול, לא הסכימה שיעליבו אותה ולא נתנה למי שהיא לא מעוניינת לפלוש לפרטיות שלה. קשה היה לה לקבל ביקורת שלא התאימה לסיטואציה, הייתה מוכנה לקבל עצה טובה, אבל לא הייתה מוכנה שיכפו עליה. מיכל שנאה שרחמו עליה באומרה: "אני לא חולה – אני בריאה". היא שנאה "שוויצרים", תיעבה זלזול ונרתעה מאנשים טיפשים.
היא העידה על הגבולות הפיזיים שלה: "אני לא מרימה משאות כבדים – דלי מים, לא מעבירה כביסה ממקום למקום לבד, סיר מרק אני לא מרימה מהגז לשים במקרר. כל מה שקשור לניקיונות הבית – מה שכבד לי אני לא עושה".

באימון האישי למדה: "את הגבולות שלי ולמדתי להציב אותם גם לבני המשפחה. הבנתי שאף אחד לא יאלץ אותי לעשות דברים שלא טובים לי, ואם לא טוב לי אני קמה ועוזבת. בעקבות מפגשי האימון הבנתי שהיום אני לא צריכה לסבול מאף אחד, לא משנה מיהו. למדתי לשים דברים על השולחן – כשמדברים על דברים הכול נראה אחרת. הרבה שנים הייתי הקדושה המעונה בכל דבר, אבל למדתי. ממרום גילי המופלג לומדים – אני ב'בית הספר של החיים' ושם אני לומדת, לפעמים אני חוטפת סטירה, ואז אני מראה לצד השני 'אתה לא רוצה בחברתי – לא צריך', מי שרוצה ויכבד אותי אני אכבד אותו פי עשר – גם בעבודה זה אותו הדבר. דבר נוסף, היום אני יכולה להגיד שאני גם אגואיסטית מה שפעם היה נורא ואיום. אני שמחה/גאה במה שאני היום – למה שהגעתי.
באימון האישי הבנתי שאני צריכה גם לעשות שינוי בעצמי. לא להאשים אף אחד, שמיכל תלמד להשלים עם החיים כי אלה החיים – לא בתור עונש, אלא כי זאת מציאות מחייבת. אני צריכה לשמוח שיש לי את האפשרות הפיזית. אני מרגישה שזה תהליך, אך אף פעם לא חשבתי על זה כך, ואולי אני צריכה להניח לדברים – להניח כדי שלא אכעס, לא אתרגז ולא אחשוב שהכול נגדי, אז אולי יהיה לי יותר קל".

מיכל גילתה יותר ויותר את חשיבות מפגשי האימון בשבילה על כך העידה במילים: "כשידעתי שיבוא טכנאי חשבתי אולי לא לבוא, ואמרתי לעצמי שהאימון חשוב לי, אז אמרתי שבעלי יפסיד כמה שעות עבודה ואני אקנה זוג מכנסיים פחות, אבל אגיע לאימון. אני יוצאת קלה מהאימון".

לסיכום עשרה מפגשים מילאה טופס משוב, עליו ענתה בכנות ובשמחה.

את התהליך שעברה תיארה כ"תהליך מעניין – אני מנסה להבין את עצמי, להקשיב לקול הפנימי ולקחת את אותם טיפים קטנים שקיבלתי באימון". הכלים שרכשה: "התבוננות פנימית יותר מעמיקה. יותר ביטחון בעצמי, שאני חשובה, עליי להגן על עצמי קודם כול, להגן על מערכת היחסים הזוגיים וחשיבה עליי ועל בעלי כישות שצריכה לדאוג לעצמה לפני דאגה לאחרים". התובנות שהתבהרו לה: "שעליי להניח להרבה דברים, לא לשאול שאלות על דברים קטנים, לא להיעלב ולקחת דברים בפרופורציות נכונות". להמשך הדרך היא לוקחת: "להקשיב לעצמי. אני זאת שצריכה לקבוע מהם הגבולות, להחליט אם להתערב או לא ולקחת הכול יותר בקלות". לגבי המטרה שהציבה לעצמה בתחילת האימון: ללמוד להציב גבולות אמרה: "נראה לי שדי למדתי להציב גבולות וברגע של התבוננות מעמיקה גם הצלחתי!".

השינוי המרכזי שהשיגה בעשרת המפגשים הראשונים: "לקחת את החיים בפרופורציות הנכונות. אני נותנת לדברים לזרום – בבית ובעבודה. מאוד התמתנתי עם השנים – הייתי חסרת סבלנות בעיקר בבית". כדי לשמור על ההישגים: "כל יום אקום בבוקר ואחשוב שאני צריכה לשמור על מיכל, לא לתת לשום גורם לקלקל לי – לקבל מאחרים רק את הדברים הטובים שהם יכולים לתת לי, להיות יותר פוזיטיבית – חיובית".

לגבי דרך האימון שלי, אמרה: "את הרשית לי לעבור מנושא לנושא בתוך כדי מפגשי האימון למרות שהתחלנו בהצבת גבולות, אבל ירדנו לדברים עמוקים ולי זה עזר לשנות את דרך החשיבה שלי. את לא אמרת לי שנעשה שינוי בחשיבה, וזה קרה. אף פעם לא חשבתי על זה – פתאום מיכל חושבת. אני חשבתי תמיד על הדברים החיצוניים, על החיצוניות ולא על מיכל. עצם האפשרות שנתת לי לגעת בנקודות שהעליתי, אף פעם לא הפרעת לי בגלל שנתת לדברים לזרום. הסגנון שלך הוא סגנון של זרימה. בסך הכול יש לך גישה מאוד נעימה, את לא חונקת, את לא הכנסת אותי באף אחת מהשאלות לפינות – כשהרגשת ששאלה לא מתאימה לי הנחת. אני באה ממקום שאני רוצה – אני לא צריכה. אותו דבר באלכסנדר – נכון שנתתי את הזמן שהוא גורם מכריע וגם סבלנות. אני באתי עם מקרר כבד על הגב, ידעתי שאם לא אקבל ממך את האמפטיה, סימפטיה ותובילי אותי למקומות שאוכל לקחת ממך את מה שרציתי לקבל – לא הייתי ממשיכה לבוא". על כך עניתי לה ששם המשחק הוא שיתוף פעולה.
לסיכום אמרה ש"השינויים מגיעים גם לעבודה, והם לא היו מגמתיים. מסתבר שכשאדם משתנה הוא משתנה בכל קשת החיים שלו – איפה שהוא נמצא שם נמצא השינוי".

מיכל אהבה את המשוב, ואמרה: "המשוב נותן לי אינדיקציה מה עשינו – זהו סוג של ביקורת שאני מעבירה על מה שקיבלתי. המשוב פרק אותי לגורמים, לא רעים, כמו ספר שהדפים עפים ברוח – עמוד אחד עף מהר מדי והצלחתי לקרוא אותם שוב ולראות שוב עוד תובנה שלקחתי, משפט לחיים שלקחתי והתנהלות לחיים. זה לא ספר בישול. יחד איתך הכנתי ספר של תובנות שינוי דפוס לחיים – אני אמרתי לך שבסוף אכתוב ספר – יש לי מחברת ליד המיטה".

על האימון אמרה: "גם האימון היה לי זר ומוזר ולא ידעתי מה זה – ידעתי מה זה בספורט. אף פעם לא ידעתי שאפשר את הדברים האלה לקחת לחיים. היום אני מבינה מה זה מאמן נבחרת. מהפגישות שלנו אני מבינה מה יש באימון – אני מספרת ואת עוזרת לי להסתכל על הדברים בצורה שונה. אני לקחתי את התובנות שטובות לי בחיים שלי, ואני רואה גם את ההישגים שלי. בשורה התחתונה אני צריכה לחשוב על עצמי, לאהוב את עצמי ולחייך אל עצמי. אחרי שאלמד לרצות את עצמי אוכל לתת מעצמי לאחרים ובעצם התחלנו את האימון בלרצות, בלרצות אחרים. לא, אני רוצה לרצות את עצמי, לחפש עניין בחיים שיהיה לי טוב, ואז יהיה גם לאחרים טוב. אני לא מרצה אף אחד אני מרצה את עצמי. זה שינוי של 180 מעלות. דברים ניתנים לפתרון והכול בתוכי. אני חושבת על השם של הספר שאכתוב: הכול אצלי, הכול מתפתח בתוכי. אני מחייכת אליך, את מחייכת אליי".

מיכל הרגישה את השינויים שחלו בה והביעה את תחושותיה: "אני מרגישה את השינויים שחלים בי בזכות האימון – את מובילה את הסוס בדרך ואת המתאמן למקום הטוב. אימון בעיניי זה שילוב של אלכסנדר עם האימון האישי. אלכסנדר עושה לי טוב ואני מרוצה – לי זה שילוב שהיה לי טוב מהתחלה. את לוקחת את הגוף שלי ואת נותנת לי את הכלים. בהתחלה בעבודה על כיסא חשבתי 'מאיפה לאישה הקטנה הזאת יש כוח להרים אותי?' ולאט לאט הטמעתי את הדברים כי את אמרת שאני היא זאת שעושה את העבודה. זה מעניין מאוד התהליך הזה שאני עוברת באלכסנדר, כמה כלים קיבלתי ממנו על שמירה עצמית, נאמנות עצמית לשמור על מיכל. פעם המצפון העיק עליי אם הייתי חוזרת הביתה, ולא עושה כלום, היום זה לא מזיז לי. גם אלכסנדר זה דרך הראש – זה שאני הצלחתי להפנים הרבה דברים שלימדת אותי. אני סמכתי עליך כי הרגשתי את השינוי בגוף שלא כאב. כיף לי האימון של האלכסנדר, כל המתיחות/ההתארכות. הישיבה על כיסא קטן אני מאוד אוהבת את זה, הלאנג' (תנוחה להשגת תנאים של שיווי משקל מאוזן בגישה ישירה לגב התחתון). אני מתכופפת בלי שיכאבו לי הברכיים – את הצלחת ל'תקן' אותי ובלי טלאים עם פרצופים מחייכים (התייחסה למיקימאוס שהיה לי על הסוודר). למדתי שיש לי ביטחון עצמי למרות שחשבתי שאין לי, למדתי שאני יצירתית מאוד ושאני מאוד נאמנה לעצמי ולמדתי רוחניות מהי". מהמפגש ה-11 יצאה "בהתרוממות רוח כי גיליתי הרבה דברים על עצמי שבחיים היום יומיים אני לא מגלה ובעיניים הכחולות (תיקנתיה שהן ירוקות) של המורה שלי ראיתי את מה שמתחבא בי – את היית המראה שלי היום".

מיכל החליטה להמשיך באימון היות שהרגישה שטרם מיצתה אותו, ואני שמחתי כמובן.

נהניתי מאוד מהמפגשים עם מיכל – היה לה חוש הומור מדהים, היו לה דימויים מקוריים מאוד, היא ממש רצתה להיפתח ולהכיר את עצמה והתלהבה שוב ושוב מהתגליות שלה על עצמה. היא ידעה לפרגן ושמחה שהסכימה להתנסות באימון האישי אליו היא נפתחה והכירה בערכו יותר ויותר.

מיכל הגיעה ל-21 מפגשי אימון והחליטה שמספיק לה. בשאלון המשוב בתום 20 מפגשי סטאג' אמרה ש"זאת הייתה תקופה פורייה מאוד ובכל פעם מחדש חיכיתי למפגש". במפגש הסיום הבינה שסיום הוא לא סוף למעשה כי החליטה להמשיך להגיע לשיעורי אלכסנדר כשהיא אומרת: "את תמשיכי לעשות אלכסנדר ואני 'אמצוץ' ממך עוד קצת אימון – אני אתפוס טרמפ", ואני כמובן שמחתי מאוד להמשיך איתה את האימון גם באמצעות שיטת אלכסנדר.

בתום התקופה סיכמה את התהליך שעברה במילים: "הגעתי אליך בגלל כאבי גב וברכיים, ואולי בזכותם ולא בגללם. הכאבים עברו חלפו להם, ואני יצאתי נשכרת גם בהיבט ההיכרות שלי עם עצמי, קשה לי להאמין איזה תהליך עברתי, זה היה מסע די מפרך. היו עליות, אך היו גם הרבה ירידות, אבל אני לא התייאשתי. ראיתי שהמצב משתפר, ואז הבנתי ששוב יגיעו ימים טובים. המשכתי לבוא לשיעורים של שיטת אלכסנדר לאורך כמה שנים טובות. ניסיתי לרווח את השיעורים ולהגיע פעם בשלושה שבועות, אבל זה לא היה טוב, וכרגע אני שוב מגיעה אליך פעם בשבוע ומקבלת שעורים שמחזירים אותי שוב למקומות טובים. נגמרו לי המילים ותמיד אוכל לספר לכל אחד שירצה לשמוע את שעבר עליי", ואכן כשערכתי השקה לשני ספריי הראשונים הגיעה מיכל וסיפרה לקהל על אודות התהליך שעברה וכמה נתרמה ממנו.

גם כשחלתה מיכל בסרטן המשיכה להגיע לשיעורים כי כאב לה הגב והשיעורים היטיבו עימה – קשה היה לי לראותה הולכת ונעלמת-מתפוגגת בין כפות ידיי, היא רזתה מאוד כתוצאה מהטיפולים שקיבלה, היא התקמטה ואיבדה את החיוניות הבלתי נלאית שהייתה לה למרות שהמשיכה להביע בלבוש את הצבעוניות שהייתה בה.

לצערי הרב הכניע אותה הסרטן בהיותה בת 72 והיא עזבה אותנו… את ספרי השלישי "כואב, אבל פחות: מדריך מעשי להתמודדות עם כאב" הקדשתי לה.

לעיתים אני ממש מתגעגעת אליה, להומור ולציניות המדהימים שהיו לה ולדרך הנפלאה ויוצאת הדופן בה תיארה את הקורות אותה. חבל שלא הספיקה ליהנות לאורך זמן מפירות השינוי שעברה.

יהא זכרה ברוך!

מחברת המאמר:

אתי סהר מורה מוסמכת לשיטת אלכסנדר ומאמנת אישית – מלמדת את שיטת אלכסנדר זה 18 שנה, מאמנת זה 12 שנה בשיטת "הדרך אל השינוי" .

מידע מפורט על אודות שיטת אלכסנדר ואפשרויותיה לסייע לאדם במצבי חיים שונים ועל אודות האימון האישי ושיטת "הדרך אל השינוי" אפשר למצוא באתר האינטרנט www.hgilad.co.il

בספרים של המחברת:
– על אודות הסיפור האישי של המחברת, תובנותיה והתגבשות "הדרך אל השינוי" אפשר לקרוא בספר: "מפריצת דיסק לפריצת דרך: ממשבר להתחלות חדשות".
– תיאורי מקרה מרתקים של אנשים שהתנסו בשיטת "הדרך אל השינוי" אפשר למצוא בספר: "מכאב לצמיחה: מדריך לשינוי והצלחה".
– על אודות משמעותו של הכאב ותפקידיו, ההרגלים הנפשיים-התנהגותיים שעלולים לגרום לכאב והדרך לשנות אותם בספר האימון "כואב, אבל פחות: מדריך מעשי להתמודדות עם כאב".
– מידע יותר מפורט על אודות שיטת אלכסנדר ומחקרים מדעיים שמוכיחים את יעילותה אפשר למצוא בספר "האור בקצה המנהרה: שיטת אלכסנדר הלכה למעשה".

את הספרים אפשר לרכוש אצל המחברת אתי סהר בטל': 054-6305672