שיטת "הדרך אל השינוי" – פרידה מהכאב

קשה להיפרד מכאב כי לעיתים הוא משרת אותנו – הוא נותן לנו לגיטימציה לא לעשות דברים שאיננו רוצים לעשות ושאין לנו אומץ לסרב ולומר "לא מתאים לי", הכאב הוא גם אמצעי למשוך את תשומת לב הסביבה.

כדי שהכאב יעזוב אותנו עלינו לעשות שינוי בו דרושה נכונות להיפרד מהמוכר – מההרגלים שמוכרים לנו ולאמץ חדשים כי האויב הגדול של ההתחדשות הוא ההרגל. כשפרשנויות קפואות מהעבר מיושמות על ההווה, ייווצרו תמיד פער וחוסר התאמה בין צורכי הרגע לבין פתרונות העבר. כדי שגופנו יתחדש, עלינו להיות מוכנים ופתוחים לתפיסות חדשות שיאפשרו לפתרונות חדשים לצוץ. עלינו להתמיד, להתמסר ולהאמין בעצמנו בהרבה תקווה (על אודות ההתמודדות עם כאב במאמר שיטת "הדרך אל השינוי" להתמודדות עם כאב).

אדם שיגיע אליי כשהוא שרוי ברחמים עצמיים בשל הכאב ואינו יכול להתמודד עם הייאוש והדיכאון שפוקדים אותו בשל השינוי שהוא נאלץ לעבור בגין המצב הבריאותי החדש שלו, אעבוד עימו באימון האישי על ההבנה של מהותו של הכאב ועל גישתו לכאב ולמצב בו הוא נמצא (על אודות מהותו של הכאב במאמר שיטת "הדרך אל השינוי" להתמודדות עם כאב).

לא עם כל מי שכואב אתמקד בכאב עצמו. דרך נוספת להתמודדות היא באמצעות זיהוי הגורמים לכאב – אופן ההתנהלות שלו בחייו: כוחנות יתר, אמביציית יתר, פרפקציוניזם מוגזם, ריצוי הסביבה מתוך כמיהה להערכה ולאהבה וגורמים אחרים. זהו "השורש" ממנו נובע הכאב. כל אחד מהגורמים האלה ואחרים עלולים ל"תקוע" את האדם במצב של כאב לאורך זמן – כאב כרוני, כל אחד ייפגע במקום החלש שלו. המתאמן יבין שהכאב מתריע על דרך התנהלותו השגויה אותה נזהה הן בשיטת אלכסנדר והן באימון האישי.

זיהוי הוא התחלת הדרך אל השינוי. לאחר הזיהוי נדון בכל אחד מהגורמים שגילינו, נלמד מה משמעותו וכיצד נוכל לשנות אותו.

התמודדות עם כאב לא חייבת להיות בנגיעה בכאב עצמו כי הגוף-נפש פועלים בשלמות. כפי שבדיקור סיני אין הכרח שהמדקר יתקע את המחט במקום שכואב (ובדרך כלל הוא לא עושה זאת) כי יש אזורים מקבילים לאזור הכאב בכל אחד מאיברי הגוף. כל איברי הגוף מצויים בכל תא ותא, מכאן צמחו שיטות הטיפול השונות כמו רפלקסולוגיה, כירולוגיה ואחרות.

גם בשיטת אלכסנדר אם כואב הצוואר לא בהכרח המגע בצוואר הוא שישחרר את המתח המיותר בו ובעקבותיו את הכאב. גם מגע בכל אחד מאיברי הגוף האחרים עשוי לשחרר את המתח כי הגוף פועל בשלמות ו"מכול מקום לכול מקום". אין זה אומר שאם כואב הצוואר או השכמות שהבעיה נמצאת אכן שם. כאב בצוואר יכול לנבוע מבעיה בגב או בכל מקום אחר או מלחצים נפשיים שהאדם "לוקח" לצוואר – כל אדם לוקח את הלחצים למקום החלש שלו.

בגוף הפיזי ההסבר הזה נראה אולי ברור ומובן, אבל איך פועל הגוף-נפש בשלמות? הכאב אמנם מתבטא ומורגש בגוף הפיזי, אבל מהם הגורמים לו? הגורמים יכולים להיות באופן ההתנהלות וההתנהגות שלנו ביום יום שנוגעת לסוגיות מהות החיים השונות. הכאב יכול לנבוע מחוסר ביטחון עצמי, מהערכה עצמית נמוכה, מדימוי עצמי ירוד, מחוסר מחויבות לעצמנו, מאי קבלת אחריות על חיינו, מאי הצבת גבולות, מאי עמידה על עקרונותינו וערכינו, מתלות בסביבה, מדחיינות ומסוגיות אחרות של החיים. כאשר נזהה את אותן סוגיות שעלינו לחזק ונפעל לשפרן, גם הכאב יילך ויפחת עד שייעלם. כך אנחנו מטפלים בכאב שלא דרך הכאב עצמו.

סימה כנראה לא באמת רצתה להיפרד מהכאב

סימה (שם בדוי) הגיעה אליי לשיעורים של שיטת אלכסנדר בהמלצה של מיכל (שם בדוי) תלמידה ומתאמנת שחוותה את "הדרך אל השינוי". מיכל לא ממש הכירה אותה, אבל שמעה שהיא סובלת מאוד והמליצה לה לנסות את שיטת אלכסנדר אצלי כי לה עזרתי (תיאור המקרה של מיכל במאמר בגישה אופטימית – מיכל הודתה יום יום על שלא כאב לה).

סימה סבלה מכאבים חזקים ברגל ימין ומפריצת דיסק ולחץ של חוליה על חוליה בגב – אלה היו הסימפטומים הגופניים. היא כבר התנסתה בשיטת אלכסנדר אצל מורה אחרת. היא הייתה מרוצה מאוד מה"טיפול" – "ממגע הידיים", אבל היא לא הבינה כלום כי המורה לא הסבירה – היא רצתה להבין והגיעה אליי כדי שאסביר לה.

זה המקום לומר שיש מורים לשיטת אלכסנדר שלא מסבירים, הם פשוט עובדים. מגע הידיים שלהם מנחה ומסביר ללא מילים. אין זה אומר שהם מורים "לא טובים" או שהעבודה שלהם לא תעזור לתלמיד.
בשיעורים הראשונים שלי בשיטת אלכסנדר לא הבנתי מה קורה לי כי לא ידעתי מהי השיטה וגם לא רציתי לדעת. כל כך כאב לי שרק רציתי שהמורה "ייקח לי" את הכאב. למרות היותי סקרנית מטבעי, לא הייתי מסוגלת להכיל הסברים באותו זמן, עד שבאיזשהו שלב חסרה לי ההבנה. הבנתי שכיום השכלתנות שולטת, וכי האנשים רוצים להבין תחילה – להבין דרך השכל, ולכן למדתי להסביר את השיטה לכל אדם מהמקום בו הוא יוכל להבין – ממקום הכאב שלו.

לסימה כאב מאוד. קשה היה לה לשכב, היא התלוננה שכואב לה, היא חיה ונשמה את הכאב כל הזמן וקשה היה לה להניח לו. בזמן העבודה על השולחן עודדתי אותה לדבר כדי להסיח את דעתה מהכאב, ורק אז היא אפשרה לי לעבוד איתה. בכל שאר התנוחות עליהן עבדנו בדקה כל הזמן אם כואב לה וקשה מאוד היה לעבוד איתה כי היא לא הייתה מסוגלת להניח לכאב – הוא שלט בה ביד רמה, ולכן לא הצליחה להניח למתח השרירים בגופה ולזרום עם התנועה.

הכאב שהתבטא בפיזי שיקף את מצוקתה הנפשית. מצד אחד היא לא יכלה להשלים עם המצב שהייתה בו ורצתה שהחיים יחזרו להיות כפי שהיו בעבר – בלי כאב, אבל מצד שני היא לא יכלה להרפות מהכאב, היא הייתה עסוקה בו כל הזמן והיא הפכה להיות הכאב.

אדם שמרוכז בכאב ובסכנה שמאיימת להרוס את כל מה שיש לו בחייו והתודעה העצמית שלו מזוהה לגמרי עם הכאב עלול להיות מוצף חרדה ואין אונים שמקטינים את כוחותיו להתמודד. נדרשת התערבות שתאפשר לו להביט באירוע בלי להזדהות איתו לחלוטין – להתבונן בכאב ולא להיות הכאב – לא להזדהות איתו ולא לתת לו לשלוט בחייו.

ההתערבות הנוספת ללימוד שיטת אלכסנדר לה הייתה זקוקה סימה בהבנתי יכולה הייתה להיות מפגשים של אימון אישי שעשויים היו לאפשר לה להביט בעצמה לפני התחלת הכאבים, מי הייתה? מהן העוצמות שלה, מהם הערכים לפיהם התנהלה, מהם האמונות והכישורים שלה, להכיר את עצמה ואת דרך התנהלותה בעבר – הרגליה השגויים שהובילו למצב של הכאב ולחזור לעצמה כשהיא מתוקנת, שמחה ובריאה.

את מצוקתה האמיתית הביעה סימה במשפטים שאמרה לאורך השיעורים – אלה היו המחשבות שהתרוצצו במוחה, אותן הביעה במילים: "אני 'מתאבלת' על מה שיכולתי לעשות ואני לא יכולה יותר" – משפט שהדליק לי המון אורות אדומים לגבי המצב הרגשי/נפשי בו הייתה – ממנו הבנתי ששלבי האבל מתקיימים גם במצבים של כאב כרוני. זה היה בשבילי מניע לחפש וללמוד על אודות האבלות. "אני אוהבת את הטבע, אני לא יכולה בלעדיו ואני לא יכולה ללכת", "מאז שאני באלכסנדר התחילה הברך גם לכאוב לי ואני לא יכולה ללכת", "אני לא יכולה לשכב, אני לא יכולה לשבת, אני עייפה מכדי לעמוד", "עכשיו כשאני בפנסיה אני פנויה ורוצה לעשות המון דברים – כמה שנים עוד נותרו לי כדי ליהנות, אבל אני לא יכולה". מה שבלט במשפטים אלה הייתה השלילה: "אני לא יכולה" היה המוטיב המרכזי בכל אחד מהם. דבריה העידו על הרחמים העצמיים שהייתה נתונה בהם ועל המצוקה הנפשית הגדולה שלה – הנפש שלה צעקה באמצעות הגוף הפיזי שלה – הכאב.

היא הבינה שמצבה הורע לאחר שוויתרה על עצמה ועשתה כל מה שהסביבה רצתה או אולי מה שהיא חשבה שהסביבה רוצה, בלי לחשוב מה היא רוצה ומה מתאים לה. בן זוגה רצה לנסוע לטיולים והיא לא רצתה לנסוע איתו, אז הכאב עזר לה ו"בזכותו" היא יכלה לא להצטרף אליו והוא נסע לבד. היא כעסה על עצמה שהיא לא יכולה להצטרף אליו, למרות שבין המילים הבנתי שהצטרפות אליו הייתה כדי לרצות אותו. היא טענה שהיא מודעת לדברים שמעיקים עליה, וכי היא עובדת לשנות אותם, האם אכן זיהתה את הדברים שמעיקים עליה? אינני יודעת כי לא שיתפה אותי. אולי הייתה מודעת לחלק מהדברים, אבל היא לא הייתה מסוגלת לשנותם בלי עזרה של מאמן מקצועי כי היא הייתה כל כך שקועה בכאב וברחמים עצמיים.

על הרחמים העצמיים נכתב כי רחמים עצמיים הם ללא ספק הסם המרדים ההרסני ביותר מבין אלה שאינם תרופות. הם ממכרים, נותנים מייד הנאה ומרחיקים את הקורבן מהמציאות. פירושם חשיבה ש'מגיע לי יותר'. הם יכולים לבלוע את האדם עד שהוא ישנה את מחשבותיו ואת התנהגותו. קל מאד ליפול למלכודת הרחמים העצמיים כי אדם שמרחם על עצמו דוחה כל מצב שיעמת אותו עם פחדיו ונמנע מלקבל אחריות כלשהי על מעשיו. הרחמים העצמיים מספקים לנו זמן כשהמחשבות המוגזמות על רוע מצבנו מצדיקות את חוסר העשייה שלנו. רחמים עצמיים משמשים גם דרך לזכות בתשומת לב – האדם משחק את "תפקיד המסכן" שלרוב זוכה באהדה מצד אחרים. הם יכולים להיות דרך עקיפה להשגת עזרה או אקט של התגרות – רחמים עצמיים הם דבר הרסני כי הם מצמיחים בעיות חדשות שעלולות להיות להן השלכות קשות – השקיעה ברחמים עצמיים מפריעה לאדם לחיות חיים מלאים כי הם בזבוז זמן ואנרגיה נפשית שאינם מופנים לפתרון הבעיה, הם מעוררים רגשות שליליים כמו כעס, טינה, בדידות ואחרים שמתדלקים מחשבות שליליות נוספות, הם יכולים להיות נבואה שמגשימה את עצמה, הם לא מאפשרים להתמודד עם רגשות אחרים, בגללם נוטה האדם להתעלם מהטוב שבחייו והם משבשים מערכות יחסים.

מי שמוצא את עצמו מרחם על עצמו שוכח שכל אחד מאיתנו הוא בורא שותף ביקום, כלומר כולנו שותפים.

שותפות בהבנתי היא הדרך הנכונה לעזור לעצמך כי אדם שכבר חווה חוויית כאב גדולה והצליח להתמודד ולצאת ממנה יכול להיות שותף של אדם שטרם התמודד כדי לעזור לו להתמודד – זה מה שביקשתי להיות בשביל סימה, אבל היא לא רצתה. היא גם לא רצתה להיחשף לעובדה שברמה מסוימת היא מילאה "תפקיד ביצירת הכאב שלה" כי אנחנו הרי יוצרים את המציאות שלנו. כשאנחנו ברחמים עצמיים איננו יכולים לעזור לעצמנו והמחשבות השליליות רק מרעות את מצבנו כי הרחמים העצמיים הם אחד הדברים שמכוונים נגד החיים. אין בהם תועלת ובטווח הארוך הם רק מכפילים את האומללות של המין האנושי.

סימה הניעה אותי ללמוד את נושא ההתמודדות עם הכאב גם מהכתובים, לא רק מההתנסות ארוכת השנים עם הכאב שלי ולא רק מהתובנות אליהן הגעתי בעקבותיו, ולגבש מודל עבודה שיתאים לה. הכנתי חומרים למפגשי אימון והצעתי לה להתחיל גם באימון אישי. תגובתה לכך הייתה: "אני עדיין לא נפתחתי אליך מספיק כדי להתחיל באימון אישי". לא יכולתי לעשות דבר כי אי אפשר לשכנע אף אחד לקבל על עצמו את האחריות לבריאותו ולחייו ולעזור לעצמו, אם הוא לא באמת רוצה.

הרופאים המליצו לה ללכת לניתוח – היא פחדה וסירבה, אבל אמרה: "אני כנראה אגיע לניתוח… כולם אומרים לי ללכת לניתוח… הבעיה היא אנשים אחרים שאומרים לך מה לעשות – לעשות ניתוח ודי!".

לאורך כל השיעורים חזרה סימה ואמרה ש"בלי הדברים שאני אוהבת לעשות אני לא יכולה לחיות". הצעתי לה להניח לאותם דברים שהיא כל כך אוהבת לעשות, להניח להם לתקופה ולעשות את מה שהיא כן יכולה לעשות, ואז לאט לאט היא תחזור לעשות גם אותם.

סימה התלוננה כל הזמן על מצבה ועל מה שאיבדה. היא לא הסכימה להוסיף לשיעורים בשיטת אלכסנדר גם את האימון האישי בו הייתי עובדת איתה בין היתר על שלבי האבלות, היינו מזהות את השלב בו היא הייתה ומתקדמות ממנו הלאה. היא לא הבינה שיש להתבונן במצבים בהם איננו מקבלים על עצמנו אחריות ורק מתלוננים על מר גורלנו כי הרי מה הטעם להתלונן אם אפשר לעשות משהו בנידון? ואם אי אפשר לעשות שום דבר בנידון, למה לבזבז את האנרגיה שלנו? סימה לא רצתה לקבל על עצמה את האחריות הזאת, את האחריות לבריאותה, היא ציפתה ש"יעשו לה, שיגאלו אותה" בלי שהיא תשתתף והעדיפה להתלונן. לדעתי יכולה הייתה לעשות הרבה כדי לעזור לעצמה, ואני הצעתי את סיועי.

סימה חזרה והתעניינה במיכל שהפנתה אותה אליי. היא שאלה שוב ושוב מתי מיכל נפרדה מהכאבים? כמה זמן זה לקח? חשוב היה לה להשוות את התהליך שלה לתהליך של מיכל. הסברתי לה שאי אפשר להשוות בין תהליך של אדם אחד לתהליך של אדם אחר כי "כל אחד הוא משהו אחר – כל אדם הוא נס חד פעמי אחד ויחיד שאינו ניתן להשוואה עם אחרים", כל אחד מאיתנו נוצר באופן ייחודי לחלוטין, ומעולם לא היה אדם כמוהו בעולם ולעולם לא יהיה, אין אדם אחד דומה למשנהו – לא במבנה גופו, לא באופיו ולא בדרך התנהלותו בחיי היום יום כי בכל אדם טבועות תכונות שיכולות להיות שונות מאדם לאדם. לכל אדם הכישורים שקיבל בלידתו בעזרתם עליו להתנהל ולתרום אותם לעולם כדי לעשותו קצת יותר טוב.

על לנו להשוות את עצמנו לאחר כי אין שום נחמה בהשוואה, היא רק יכולה להוביל לדיכאון במידה שהמצב של האחר יותר טוב משלנו.

מצבה של מיכל הלך והשתפר והשוואה איתה עלולה הייתה רק לדרדר את סימה יותר ויותר. מיכל הייתה אופטימית בלתי נלאית, לא הסתכלה לאחור, לא ראתה את מה שהיה לה ואין לה יותר, אלא ראתה רק את מה שיש לה באותו יום והייתה מרוצה. היא הייתה מלאת תקווה והסתכלה רק קדימה והייתה מאושרת מכל מה שהיא יכלה לעשות – לרדת ולעלות מדרגות בלי כאב נוראי, להתכופף וללכת – דברים שאנו מקבלים כמובנים מאליהם – אצלה הם לא היו מובנים מאליהם, ומהמקום שהיא לא יכלה לעשותם בלי כאב היא העריכה מאד את העובדה שהיא יכולה לעשותם והודתה על כך מידי יום.

לעומת מיכל הייתה סימה פסימית והייתה שקועה ברחמים עצמיים. היא ראתה רק את מה שאין לה – את מה שהיה ואיננו עוד, ולא יכלה לראות קדימה כי היא הייתה שקועה בעבר. להיות שקוע בעבר זה להיחשב כמת כי העבר יותר לא קיים. לסימה לא הייתה תקווה היא הייתה בדיכאון, אמרה שהיא רוצה שהכאב יעבור לה, וכי היא רוצה לחזור לחיים שהיו לה, אבל הרגישה שהרע הנוכחי-הכאב ימשיך לנצח והתחושה הכללית שלה הייתה של אין מוצא. היא לא הייתה פתוחה להבין שהחיים הם תהליך של שינוי וכי מה שהיה בעבר לא יחזור כי אנחנו משתנים – אנחנו מזדקנים, מאבדים מכוחנו, הסביבה משתנה, הילדים גדלים, החיים משתנים, וכי עלינו לזרום עם השינויים ולנסות לשמור על החיוניות ועל האופטימיות. היא לא יכלה להבין זאת כי היא הייתה שקועה בכאב ורצתה רק להיפטר ממנו – אמרה שהיא רוצה, אבל לא ממש רצתה כנראה – היא לא ממש רצתה לעזור לעצמה.

היא אמנם אמרה שהיא מנסה לא לחשוב על הכאב, אבל לנסות לא לחשוב זאת עשייה – מאמץ שיוצר כיווצים בגוף אשר בעקבותיהם מתגבר הכאב. מה שנדרש היה להניח לכאב – אי עשייה, להניח לו להיות, להבין שהכאב הוא חלק ממנה כמו יד או רגל והוא לא משהו חיצוני לה, לא לפחד ממנו, להבין שהכאב הוא "מערכת התרעה של הנפש", זוהי צעקה של הגוף שאומרת שהיא מזיקה לו וקוראת לה להפסיק. היה עליה להבין מה רוצה הכאב ללמד אותה ולהבין שכשהיא תלמד את אשר הוא רוצה ללמדה וכשיוכל לסמוך עליה שלא תזיק יותר לעצמה – הוא יעזוב אותה. זהו שיעור של החיים אותו לא יכלה להבין וללמוד בעצמה. לשם כך הייתה זקוקה לסיוע של מאמן אישי, אבל היא המשיכה בסירובה לבוא לאימון בתואנות נוספות: "יש עוד דברים שאני רוצה לעשות". מה יותר חשוב מאשר לעזור לעצמה לצאת מהכאב כדי שתוכל לחזור לעשות את מה שהיא אוהבת? שאלתי את עצמי. "אני כבר עשיתי הרבה דברים בחיים שלי" אמרה, והתכוונה לכך שניסתה הרבה שיטות. תואנות אלה היו תירוצים למה לא לעזור לעצמה – אני הבנתי שהיא כנראה לא באמת רצתה להיפרד מהכאב כי זה דרש ממנה להתעמת עם הגורמים לכאב – עם "שורשי" הבעיות, ולכך היא כנראה לא הייתה מוכנה עדיין.

סימה התגעגעה ל"טיפול" של המורה הקודמת ולאורך כל השיעורים חזרה וציינה שכשהיא יצאה משיעור אצלה היא הרגישה את הקלות האופיינית לשיטת אלכסנדר. מדבריה הבנתי שבשיעורים אצלי לא הרגישה זאת. היא חזרה ואמרה שמאז שהגיעה אליי מצבה החמיר. הבנתי שאולי מפני שגרמתי לה להציף את הדברים, שאיפשרתי לה לספר ולהתלונן החמיר מצבה. הצעתי לה לחזור למורה הקודמת ולהתנסות שוב כדי להרגיש איך היא מרגישה הפעם כשהכאב שלה הרבה יותר חמור. היא קיבלה את עצתי וחזרה אליה, טענה שהרגישה הרבה יותר טוב אצלה. התקשרה אליי וביקשה לעשות פסק זמן כדי לחשוב. אמרתי לה שתעשה את מה שהכי טוב לה, ואם המורה הקודמת יותר טובה לה שתחזור אליה. אצלה היא כנראה לא מרשה לעצמה להתפנק, לא מתלוננת ומאפשרת לה לעבוד איתה.

סימה הייתה בתהליך "החיפוש וההתרוצצות". היא ברחה ממה שהיה עליה באמת לעשות, שהוא להתמודד עם עצמה. היא לא הבינה שלא המורה הוא שעושה את העבודה, אלא היא עצמה, וכי רק עבודה גם דרך הראש באמצעות האימון האישי יכולה הייתה לשפר את מצבה הפיזי כי היא הייתה בקיבעון מחשבתי, ריחמה על עצמה והתאבלה על מה שהיה לה ואין לה יותר.

אנשים שסובלים לאורך שנים חשים שהם מאבדים את השליטה על חייהם. הכאב מוביל אותם ומגביל אותם בפעילות גופנית והם מתקשים לתכנן את לוח הזמנים שלהם מראש כי הם לא יודעים מה תהיה רמת הכאב שלהם. סימה אכן איבדה את השליטה על חייה. היא העבירה את השליטה אל הכאב והוא שלט בה ובחייה. אותם אנשים כשהם מבינים שהם יכולים להחזיר את השליטה לידיהם ולהיפטר מהסיוט המתמשך חווים תחושת כוח חדשה משכרת. העצמה היא תרופה חזקה ביותר – היא מהות האימון האישי. כשאנו מגלים את האמונות ואת דפוסי החשיבה (הפרדיגמות) שמעכבות ותוקעות אותנו ומשנים אותן, גם הכאב הולך ופוחת. אני נזכרת שכשהרגשתי שהכאבים הולכים ופוחתים, הרגשתי שאני יכולה לכבוש את העולם. סימה לא הייתה מספיק אמיצה לעשות את הצעד הנכון ולהתחיל גם במפגשי אימון אישי נוסף לשיטת אלכסנדר.

פרויד טען כי "המניע למחלה הוא ללא ספק רווח כלשהו שטמון בה" – מחלה/כאב הם אמצעי שמטרתו לפתור קונפליקט נפשי – זהו הרווח העיקרי, אבל יש חשיבות רבה יותר לרווח המשני שמופק מהמחלה – תשומת לב, הזדהות והתחמקות ממחויבויות או עבודה. דרגת החומרה והכרוניות תלויות בחשיבותו של המצב הרגשי שהוביל מלכתחילה ליצירת התסמינים לשם הסחת דעת. הטענה שהמטופלים מפיקים תועלת ממחלתם גורמת להם לתחושת השפלה וההתנגדות להחלמה מתבטאת בהימשכות התסמינים.

הכאב כנראה נתן לסימה לגיטימציה לא לעשות דברים מסוימים שייתכן שלא ממש רצתה לעשות, אבל לא היה לה מספיק אומץ לומר "לא" או "לא מתאים לי". היא אולי בתת-מודע שלה לא רצתה להפסיד את תשומת הלב שקיבלה בגין הכאב ואולי היו עוד סיבות סמויות שאפילו היא לא ידעה אותן. סיבות שמנעו ממנה לרצות באמת להיפטר מהכאב ששרת אותה. סיבות אלה יכלו לעלות בשיחות של אימון אישי.

הרגש המודחק חייב להיות אשמה שכן התסמין כמו כאב נתפס כעונש והמטופל כנראה מעניש את עצמו מתוך תחושת אשמה, זהו תהליך של הלקאה עצמית. פרויד סבור היה שתחושת הנחיתות גם היא תוצאה של גינוי אגו על ידי הסופר אגו הביקורתי מדי.

על פי מודל ה-TMS של ד"ר סארנו (על אודות המודל אפשר לקרוא במאמר שיטת "הדרך אל השינוי" להתמודדות עם כאב) הערכה עצמית נמוכה היא תוצאה של גורמים רבים כולל הורות גרועה, דרישות החברה המודרנית וגורמים גנטיים. האידיאלים הנעלים של הסופר אגו נוצרים מהצורך שלנו להוכיח לעצמנו ולעולם שאנחנו יכולים להיות מושלמים וטובים. כתוצאה מצורך זה אנו הופכים להיות פרפקציוניסטים ומרצים. הימשכות התסמינים לא נגרמת מצורך להעניש את עצמנו, אלא בשל הצורך להסיח את הדעת מרגשות מפחידים שעלולים להיחשף. זהו תהליך של שימור עצמי, ולא של הלקאה עצמית. אין כאן התנגדות להחלמה, אלא התנגדות לחשיפה".

סימה טענה שהיא רוצה מאד שהכאב יעבור לה, אבל פחדה לחשוף את הסיבות שגרמו לכאב, פחדה להיפתח ולהסתכל בעיניים פקוחות עליהן ולהבין שבעצם היא זאת שגרמה לעצמה את הכאב. זאת כנראה סיבה נוספת שבגינה לא הסכימה להתחיל באימון האישי.

קיים קשר בין רגשות חבויים בעיקר רגשות כעס וזעם ובין התסמינים הגופניים – הכאבים. התסמינים הגופניים הם תוצאה ישירה של רגשות חזקים ומפחידים שהודחקו מן המודע אל התת-מודע, והם אלה שעומדים בבסיסם של הכאבים. "שיטת הטיפול הטובה היא להתחיל בשחרור גופני שבעקבותיו יבוא השחרור הנפשי – להתחיל בלימוד שיטת אלכסנדר ולהמשיך באימון האישי – לצעוד ב"דרך אל השינוי" (על אודות שיטת "הדרך אל השינוי" במאמר שיטת "הדרך אל השינוי" מהי?).

סימה למדה כבר את שיטת אלכסנדר כשיטה לשחרור גופני, וציפתה שהמורה יגאל אותה מייסוריה, אבל לא הבינה שהיא, ורק היא יכולה לגאול את עצמה מכאביה.

באימון האישי

• זיהוי אותם רגשות חבויים ומודחקים, זיהוי הכעס והזעם שהצטברו אצלה והעלאתם מהתת-מודע למודע עשוי היה בהחלט לעזור לה לפתור את בעיית הכאב כי כשהזעם הפנימי דועך – נעלם הכאב.
• זיהוי העוצמות שלה, הערכים שלה, האמונות והכוחות המקדמים שלה היו יכולים להיות לה לעזר להתגבר על אותם תסכולים מודחקים שהיו עולים.
  אין ספק שהיו דברים לא פתורים רבים אצלה שהתבטאו בגוף הפיזי וגרמו לה לכאבים, אבל סימה פחדה להיחשף. היו לה הרבה תירוצים למה לא.

התירוץ שחזר על עצמו היה שהיא לא נפתחה אליי. לא אליי היא לא נפתחה, היא פחדה להיפתח אל עצמה, פחדה לחשוף בפני עצמה את אותם רגשות ותסכולים שהיו הגורם לכאב. היא העדיפה לברוח – היא ברחה מעצמה…

חבל, הרגשתי שאני יכולה לעזור לה לעזור לעצמה… מכאן אני חוזרת ומבינה שאי אפשר לעזור לאדם שאינו רוצה לעזור לעצמו. אישור לכך מצאתי בסיסמת ארגון הפסיכולוגיים האמריקנים שטוענת: "אנו עוזרים לאנשים לעזור לעצמם".

סימה לא קיבלה על עצמה את האחריות על חייה ולא הבינה שרק היא יכולה לעזור לעצמה. היא נדדה ממורה למורה, נעזרה בפסיכולוגית לאורך שנים ארוכות מאד, ולא נראה היה שהטיפול עזר לה – לפחות לא בנושא הכאב וההתייחסות אליו.

לעזור לעצמה בראייתי היה להתחיל משהו חדש שלא הכירה, להיות אמיצה מספיק כדי לבוא לאימון אישי כדי להתמודד עם הכאב ועם חוסר לקיחת האחריות שלה.

מסיפורה של סימה אפשר לראות כיצד האדם יוצר את המציאות שלו מתוך בחירה. סימה בחרה ברחמים העצמיים ולא הייתה מסוגלת לעזור לעצמה. מחשבה יוצרת מציאות. כדי להבין את המציאות צריך לחקור את הסיבה שגרמה לשינוי המציאות ולא את התוצאה. הסיבה היא הגורם שיש להבין והסיבה של כל התרחשות בפיזי נובעת מהמטאפיזי – נפש, רוח ושכל. מחשבותיה של סימה אותן הביעה במילים הן היו המציאות בה היא חיה, היא לא איפשרה לעצמה לעזור לעצמה ולא איפשרה לי לעזור לה – חבל!

נשאלת השאלה כיצד נוכל להחלים?

נוכל להחלים בעזרת התחברות לאהבה ולקבל את עצמנו עם מה שקיים בעולמנו. ביום בו נסכים לראות שמה שקיים בחיינו הוא מה שצריך להתקיים כדי לחיות את חיינו במלואם – יתחיל להתרחש תהליך ההבראה. לשם כך עלינו ללמוד לשאת את חיינו ואת מי שאנחנו ממקום של כבוד בעיניים טובות ובסקרנות. כשנלמד לקבל את מה שקורה לנו, כשנבין שאלה הם המבחנים של החיים והשיעורים שעלינו ללמוד, כשנבין מהם הדברים שעלינו ללמוד, כשנזהה את ההרגלים השגויים שלנו שהביאו אותנו למצב שאינו כל כך נוח לנו ואפילו כואב, מדכא ומשבית אותנו ונשנה אותם, אזי יבין הכאב שאפשר לסמוך עלינו שלא נזיק יותר לעצמנו, יעזוב אותנו ואנחנו נחלים כי הכאב הוא חלק מאתגר שמציבים החיים שמניע אותנו לחפש תשובות ולצמוח כתוצאה מהתנסות.

לא לתת לכאב לשלוט בנו ולהיות מרכז חיינו

לכאב יש ערך של הישרדות. כאמור זהו "אור אדום" שמאותת לנו שמשהו מאיים עלינו ופוגע בגוף, שמסמן לנו כי זה הזמן לתגובת "הילחם או ברח" – תגובת הישרדות בה נערך הגוף למצב חירום ולעצור. הוא מזהיר מפני נזק שנגרם לגוף, קורא לנו להיזהר, להתבונן ולשנות את אורח החיים (על משמעותו של הכאב ותפקידיו במאמר שיטת "הדרך אל השינוי" להתמודדות עם כאב).

במצב של כאב מתמשך נמצא הגוף בלחץ כרוני. הכאב שולט בנו ואנו הופכים להיות הכאב – אנו מאבדים צלם אדם, לכן חשוב לשנות את תגובת הגוף לכאב – את האסטרטגיה האוטומטית בה נוקט הגוף – לזהות אותה ולהיות מודעים למתרחש, להבין שזוהי אזעקת שווא ושאין צורך בדריכות ובנשימה שטוחה שמתלווה אליה ולהחזיר את הגוף למצב של רגיעה יחסית על ידי הקטנת ההתמקדות בכאב והסחת הדעת ממנו כדי להקטין את עוצמתו ואת השפעתו עלינו.

איך נעשה זאת? נלמד את שיטת אלכסנדר.

בשיעורים נלמד:

• לזהות את האסטרטגיה האוטומטית הזאת בה נוקט הגוף.
• לזהות ולשנות הרגלים שגויים בחיינו – פיזיים בתנועה.
• להניח למתחים המיותרים בגופנו באופן מודע ובמקביל בכל תחומי החיים.
• להניח למחשבה על הכאב לחלוף.
  מילת המפתח בחיים היא "חופש" והחופש מוביל ל"שקט". השקט הוא שקט נפשי שהוא גם שקט מהכאב.

נוסיף את האימון האישי בעזרתו נלמד:

• לזהות את ההרגלים הנפשיים-התנהגותיים לפיהם אנו מתנהלים בחיינו.
• להבין שהכאב לא לוקח לנו את חופש הבחירה – לא לבחור לשקוע בקרבנות וברחמים עצמיים, אלא לקבל החלטה לצאת מהכאב בכל מחיר ולעזור לעצמנו – למצוא את השיטות שמתאימות לנו ולהיכנס לתהליך של שינוי – אני ממליצה על "הדרך אל השינוי" שילוב של שיטת אלכסנדר עם האימון האישי – גוף-נפש.
• במקרה של התאבלות על מה שיכולנו לעשות ולא יכולים יותר, נלמד על האובדן שפוגע בתחושת הזהות של האדם – הוא איבד את עצמו שהכיר, בתחושת היציבות והביטחון שלו ומערער את שיווי המשקל שלו. נלמד על שלבי האבל השונים ונמצא באיזה שלב אנו נמצאים ואיזו דרך עלינו עוד לעבור ואולי לקצר אותה.

האובדן במקרה של כאב כרוני הוא אבדן/מות האדם שהיינו = אבל עצמי שהוא סוג של שכול. אובדן היכולות שהיו לנו, לעיתים אובדן מקום עבודה ואובדן החיים שהכרנו.

כאמור אם סימה הייתה מסכימה להוסיף את האימון האישי הייתי מציגה לה את שלבי האבלות והיינו מבררות באיזה שלב היא נמצאת ומה עליה עוד לעבור עד ההשלמה וההחלמה מהכאב.

חמישה שלבים בתהליך ההתמודדות עם אבדן לפי קובלר-רוס (פסיכיאטרית אמריקנית): הכחשה, זעם, מיקוח, דיכאון והשלמה.

השלב הראשון הכחשה ובידוד: "אני מרגיש בסדר", "זה לא קורה לי", "לא, לא אני, זה לא יכול להיות"
כדי לבדוק האם הייתה סימה מודעת להיותה בשלב ההכחשה הייתי שואלת אותה: בתהליך שלך האם היית בשלב ההכחשה? איך באה לידי ביטוי ההכחשה שלך לכאב?

השלב השני – כעס: "למה דווקא אני?"? זה לא הוגן!", "איך ייתכן שזה קורה לי?"
לברור השלב השני הייתי שואלת את סימה: בתהליך שלך – האם כעסת? כלפי מי הפנית את הכעס? האם כעסת גם על עצמך? למה? האם היו לך רגשי אשמה? על מה? מה למדת מהם לעתיד?

השלב השלישי – מיקוח: "רק תעביר לי את הכאב ואני מבטיחה להיות אדם יותר טוב"
הייתי שואלת את סימה: האם התחייבת ל"תשלום" כלשהו בתמורה לכך שייקחו לך את הכאב? למי פנית? בפני מי התחייבת? למה התחייבת?

שלב רביעי – דיכאון: "הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לטרוח? בשביל מה לחיות?"
זה היה השלב בו הייתה סימה כשהגיעה אליי – שלב הדיכאון. היא לא האמינה שהכאב יעבור לה, היא התגעגעה למי שהייתה לפני הכאב והיו לה מחשבות עגומות לגבי העתיד – מה יהיה? האנרגיות הפנימיות שלה ירדו והיא עסקה רק בהתמקדות בכאב עד כדי כך שקשה היה לעבוד איתה – היא לא הייתה יכולה לצאת ממנו, להניח לו ולהתרכז בשיעור ובמה שאני מלמדת.
חשוב היה להעלות באוזניה של סימה את השלב הזה באופן מיוחד. קשה היה לה להודות שהיא בדיכאון, אבל כל שאמרה העיד על כך. עצם המודעות שלה למקום בו הייתה וכי זה מצב "נורמלי" לאדם במצבה עשוי היה לחזק אותה ולעזור לה לעבור לשלב הבא בתהליך האובדן.
לאחר הסבר על אודות השלב הזה הייתי שואלת אותה: האם היית בשלב זה? במה התבטא הדיכאון? מה היו התסמינים שלו? האם לדעתך הוא עבר? אם כן, מה עשית לשם כך? מי עזר לך, ואיך? חשובה מאד הייתה המודעות שלה למצבה כדי שיתאפשר המעבר לשלב הבא והאחרון בתהליך.

השלב החמישי – קבלה, השלמה והתארגנות מחודשת – חזרה לפעילות – "יהיה בסדר"
אם סימה הייתה מגיעה לשלב הזה היא הייתה מקבלת את לימודי שיטת אלכסנדר כדרך לעזור לעצמה ואולי הייתה מסכימה להגיע גם לאימון האישי. סימה לא הייתה עדיין בשלב הזה, היא טרם הבינה שרק היא יכולה לעזור לעצמה וכי האחריות לבריאותה היא רק על עצמה. היא הגיעה לשיטת אלכסנדר ורצתה שהמורה יעשה לה את השינוי ולא הייתה מסוגלת עדיין להבין שהנכונות שלה לשתף פעולה עם המורה ולעשות את השינוי הנדרש הם אלה שיעזרו לה.

ארבעה שלבים לאבל לפי בולבי (פסיכיאטר ילדים) ופארקס (חוקר תופעת האבלות כתופעה פסיכולוגית): ההלם, החיפוש, האבל והייאוש, ארגון מחדש.

שלב ההלם – בשלב הזה הייתי שואלת את סימה: האם עברת את שלב ההלם? איך הוא התבטא אצלך?

שלב החיפוש – חיפוש וכמיהה לאדם שהיה ולחיים שהיו יכולים להיות שמלווה ברגשות אשמה, דחייה וכעס.
הייתי מבררת עם סימה האם עברה את שלב החיפוש? מה חיפשה? אילו רגשות ליוו את החיפוש? מה מצאה?

שלב האבל והייאוש – התנהגות לא נשלטת או מאורגנת, דיכאון, התחלת הקליטה שהפרידה היא סופית ותחושה של עצב, כעס, ייאוש ואדישות למה שיקרה בהמשך.
זה היה השלב בו הייתה סימה כשהגיעה אליי, היא אמנם לא קלטה עדיין שהפרידה ממי שהייתה היא סופית, אבל חשה כעס וכאב פיזי ונפשי. היא הייתה בייאוש ולפחות כלפי חוץ הציגה שהיא עושה הכול כדי לצאת מהכאב, ואולי חשבה כך, אבל היא לא עשתה זאת, אלא ציפתה שהמורה לאלכסנדר יעשה זאת בשבילה.
הייתי בודקת איתה היכן היא נמצאת בתהליך האבלות? מה היא מרגישה? איך היא רואה את העתיד שלה?

שלב הארגון מחדש – התחלת החזרה לחיים. אם סימה הייתה מגיעה לשלב זה היא הייתה בוודאי מבינה שמה שהצעתי לה עשוי היה לעזור לה – שיטת אלכסנדר והאימון האישי. היא הייתה מתעוררת לעובדה שרק היא יכולה לעזור לעצמה וגם הייתה רוצה לעשות זאת. היא הייתה מתמלאת תקווה חדשה ומחליטה שהיא רוצה באמת לצאת מהכאב ולהתחיל בחיים חדשים, למרות המגבלה שלה. היא הייתה מבינה שכדי לצאת מהכאב עליה לעבור תהליך של שינוי, הייתה מתאזרת בזמן ובסבלנות, הייתה מתמידה ומגיעה עם הרבה תקווה לקראת ההחלמה.

בשלב ההתארגנות מחדש עלולה להיות מידי פעם שקיעה מחודשת במצב האבל בשל הקושי להיפרד מהכאב. תהליך השינוי הוא תהליך של שיפור, אבל יש בו מהמורות ונסיגות. כל נסיגה היא לשם עלייה נוספת וצמיחה, זוהי הדרך…

לאחר שהייתי מציגה בפני סימה את השלב הזה הייתי שואלת אותה איך היא רואה את עצמה בו? מה הייתה עושה? אילו החלטות הייתה מקבלת? מה הייתה עושה כדי להפחית את הכאב? ואפילו הייתי בודקת איתה למה נותן לה הכאב לגיטימציה לא לעשות. מודעות לאפשרויות אלה הייתה אולי מדרבנת אותה ונותנת לה להבין שיש גם דרך אחרת, הייתה משקפת לה את המצב בו הייתה ואולי היא הייתה מקבלת החלטה לחזור לעצמאות שלה, לראות את העוצמות שיש בה ולא רק את עצמה ככאב. זאת יכולה הייתה להיות תחילת הדרך ליציאה מהכאב וחזרה לחיים בכיף ובהנאה. לאט לאט כמובן.

סימה לא הכירה את שלבי תהליך האובדן. לימוד התהליך עשוי היה לעזור לה להבין שזהו תהליך "נורמלי" שלו תפקיד בהסתגלות של האדם לשינוי המשמעותי כל כך שנכפה עליו. חשוב היה להאיר את עיניה לשלבים השונים של התהליך וייתכן שאם הייתה מבינה אותם הייתה יכולה להמשיך ולעבור את כל השלבים ולעזור לעצמה. ייתכן מאד שכשהגיעה אליי תהליך האבל שלה "נתקע" בשלב של ההכחשה בו לא התעמתה עם החוויות הקשות והייתה במצב של כעס ודיכאון.

לא הצלחתי לגרום לסימה לרצות לעזור לעצמה, אבל כפי שנאמר: "אפשר להוביל את הסוס אל השוקת, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות", וחבל!

לאחר כמה שנים פגשה מיכל שהמשיכה להגיע לשיעורי אלכסנדר, את סימה באקראי וכשהתעניינה מיכל בשלומה של סימה נענתה שהיא עדיין כואבת מאוד – היה לי עצוב לשמוע.

מחברת המאמר:

אתי סהר מורה מוסמכת לשיטת אלכסנדר ומאמנת אישית – מלמדת את שיטת אלכסנדר זה 18 שנה, מאמנת זה 12 שנה בשיטת "הדרך אל השינוי".
מידע מפורט על אודות שיטת אלכסנדר ואפשרויותיה לסייע לאדם במצבי חיים שונים ועל אודות האימון האישי ושיטת "הדרך אל השינוי" אפשר למצוא באתר האינטרנט www.hgilad.co.il

בספרים של המחברת:
– על אודות הסיפור האישי של המחברת, תובנותיה והתגבשות "הדרך אל השינוי" אפשר לקרוא בספר: "מפריצת דיסק לפריצת דרך: ממשבר להתחלות חדשות".
– תיאור המקרה של סימה ותיאורי מקרה מרתקים של אנשים שהתנסו בשיטת "הדרך אל השינוי" אפשר למצוא בספר: "מכאב לצמיחה: מדריך לשינוי והצלחה".
– על אודות משמעותו של הכאב ותפקידיו, ההרגלים הנפשיים-התנהגותיים שעלולים לגרום לכאב והדרך לשנות אותם בספר האימון "כואב, אבל פחות: מדריך מעשי להתמודדות עם כאב".
– כל מה שאפשר לכתוב על אודות שיטת אלכסנדר ומחקרים מדעיים שמוכיחים את יעילותה אפשר למצוא בספר "האור בקצה המנהרה: שיטת אלכסנדר הלכה למעשה".