תמיד כשאני מגיעה לארץ אחרת, לעיר שאני ממש לא מכירה, יש בי את הדחף לפנות לסמטה, לרחוב, לפנייה שלא ברור לאן היא תוביל. כשאנחנו נוסעים בחו"ל זה לרוב בדרכים צדדיות, לא מוכרות, יש משהו שקוסם, מזמין וגם משהו בתוכי שמסכים להתבלבל.
לפעמים הדרך הזו משובשת, או מובילה לשום מקום. אבל הרבה פעמים היא מגלה לי פנינים חבויות.
לפעמים, אני לא יודעת מתי ואיך נצא משם.
כשאני סקרנית והולכת אחרי הסקרנות, אני מגיעה למקומות נפלאים כמו שכתב ד"ר סוס "אם יוצאים, מגלים מקומות נפלאים".
כשאני סקרנית אני מרשה לעצמי להעז, ללכת בדרכים שלא הלכתי אף פעם, ליצור, להשתעשע, לעשות שינויים, לגדול להתפתח. להיות מחוברת לתדר של הטבע שבו כל הזמן דברים משתנים. פעם הים רגוע, פעם הוא סוער. פעם עונת סתיו מקסימה ולאחריה קיץ לוהט.
כמה זה מנוגד לטבע האנושי שהכי פוחד מאי וודאות ונאחז במוכר.
שלוש שנים האחרונות הוכיחו לנו בעוצמה רבה ש"אי הוודאות לא סופרת אותנו" והיא באה אלינו בדמות וירוס שחדר את כל רשתות ההגנה שלנו.
התובנה שהיא השאירה לנו, מלמדת שכדאי שנתחיל לעבוד על הקשר שלנו עם אי ודאות.
בכל פעם שאני פוגשת עוד משהו כזה שמזיז אותי מבלי שאני רוצה, אחרי שאני נבהלת, אני פונה לאנרגיית החיים שלי, אני מזכירה לעצמי שאני חלק בלתי נפרד מתנועת חיים שיש בה זרימה ונסיגה. אני מקבלת השראה מהלבנה שלא "מתכווצת מפחד" כשהיא מצטמצמת ויש לה ניסיון רב שנים של התמלאות מחדש.
וקודם לכן, אני נותנת מקום לחלק בי שפוחד, ואני מקשיבה לו בהקשבה יחודית, שהיא שונה ממה שאנחנו בדרך כלל קורים לו הקשבה. וזו המתנה הגדולה שלמדתי מההתמקדות שפיתח פרופ' יוג'ין גנדלין באונ' שיקאגו בשנות ה-60, שהביא לעולם את המתנה הזו, ועוד למדתי מד"ר אן וייזר קורנל, תלמידתו, על "קבלה רדיקלית" שזה בדיוק הפוך ממה שהורגלנו אליו.
במקום לטבוע בתוך ים הפחד, אני יושבת לצידו ומקשיבה לכל מה שמגיע מתחושת גוף שמתהווה, שבהתמקדות קוראים לה "פלטסנס". אני מקשיבה לזיכרונות, לרגשות, לחוויות מהעבר הקרוב והרחוק ואני שמה לב לנשימה טובה שמגיעה ומביאה הבנה חדשה.
איך אני יודעת שסיימתי להקשיב? זה די פשוט. אני חווה בגוף תחושה שונה. מכיווץ להתרחבות, אני חווה הקלה, רגש לופת מפנה מקום לרגש חדש, לאנרגייה אחרת. מחשבה רעננה בוקעת.
ואחרי שהקשבתי לפחד, אני מפנה לעצמי הזמנה עדינה "מעניין איך זה יהיה עכשיו? מעניין איך אני אתמודד עם כל זה?" לא ממהרת להשיב, מחכה לתשובה שמגיעה ממקום אחר, מחוכמה שעדיין לא שמעתי והיא טמונה בתוכי.
אני שהולכת הרבה שנים ב"דרך אנרגיית חיים" שפיתחתי על בסיס ההתמקדות ומתרגלת מערכת יחסים איתה כדי שנוכל להיות בקשר. אני פונה אליה, כשאני זקוקה לתמיכה שלה, וכשאני חווה את החיבור אליה, אני יכולה להיפרד מ"מה יהיה". אני יכולה לחוות את האנרגיה של סקרנות, אומץ, יצירתיות, אהבה ללא תנאי ואיתה אני עוברת בשלום את הגלים הסוערים, איתה אני יכולה לחוש את האופק, הגם שהוא בלתי נראה.
אני מתמלאת בסקרנות ובהעזה שמביאה לי אנרגיית חיים, כלפי המשהו שאני עוד לא יודעת מהו, ונזכרת שוב שזה טבעו של העולם, שדברים מתפרקים ואחר כך הם צומחים מחדש ושוב מתפרקים.
"לאן הרוח הזו תיקח אותי? לאן נפליג בספינה? מה אוכל להשאיר מאחור ומה אקח איתי?" אני שואלת את עצמי, ומסכימה גם לא לדעת את התשובות.
למדתי שאי ודאות היא משהו שמבשר את הדבר הבא, היא טומנת בתוכה חיים, ואפילו שהראש, ההיסטוריה האישית והקולקטיבית, האמונות והפצעים שלנו מפרשים לנו את זה כקטסטרופה. זה עדיין בחזקת "לא ידוע".
וכל מה שאנחנו יודעים, זה שמה שהיה כבר לא יהיה כמו קודם ואין לדעת מה טבעו של מה שיגיע. אולי זה טוב לנו ואולי לא. מה שבטוח – שחבל לבזבז זמן ואנרגיות על פחד ממשהו שאין לנו מושג מה טיבו.
וככה אני מפליגה מאי ודאות ויודעת שבסוף המסע מחכה לי אי של וודאות, וכבר יש התרגשות מעצם חווית הגילוי ויש גם אמון שאם לא יהיה לי נעים שם, אני יכולה לסמוך על עצמי, על כוחות החיים, על אנשים קרובים שלא אשאר עם זה לבד.
נעים להכיר: אמא, בת זוג, אוהבת חיים, תנועה, ים ומדבר. מפתחת, מעבירה בארץ ובעולם את "דרך אנרגיית חיים" מלווה א-נשים בחזרה לחיבור הטבעי עם תנועת חיים שמאפשרת להתמודד עם הכאבים והפצעים שבתוכנו, כדי שנרקום את מציאות חיינו באופן מיטיבי. פוגשת אנשים בקליניקה בתל אביב ובאמצעות זום.
B.A מאונ' תל אביב, בספרות ומדעי הרוח (בדגש על פסיכולוגיה ולימודים קלאסיים), מוסמכת מטעם המכון הבינ"ל להתמקדות (פוקוסינג) בניו יורק, לימודי סומטיק אקספיראנס, רפואה אינדיאנית. לומדת כל הזמן מהניסיון בקליניקה, מהמסע האישי, מהחיים.
אירית טסל – דרך אנרגיית החיים
לאתר של אירית