חוטים מקשרים – אומנות שימושית ככלי טיפולי

מבוא

גדלתי בבית ובסביבה יוצרת . אמי כל חייה עסקה באומנות ואף התפרנסה ממנה וכך גם סבתותיי. לנשים במשפחה שלי, האומנות הייתה כלי מרפא ומציל חיים, שנתן לכל אחת משמעות וכוח ברגעים הקשים וכל אחת מצאה בו שימוש שהתאים לה.

סבתי לולה למדה ציור תכשיטים בצרפת, כאשר חזרה לביתה בצ'רנוביץ בזמן המלחמה – כישרון האומנות והיכולת לצייר תכשיטים סיפקו לה עבודה והצילו את חייה. בהמשך, כאשר עלתה לארץ היא ייצרה מנורות ואהילים שאותם מכרה לחנויות ובמקביל סייעה לאמי בחנות שלה ובעבודות שלה. עבודות אלו סיפקו לה פרנסה וחיזקו את הקשר ביניהן ונתנו לו משמעות חדשה.

עבור אמי, דליה, האומנות במהלך ילדותה היוותה מפלט. זה המקום היחידי בו חשה שהיא טובה ומספקת. כתלמידה הייתה חלשה בכל תחומי הלימוד, מחמאות תמיד קבלה רק מהמורות לאומנות. לאחר התיכון היא למדה להיות מורה למלאכת יד, אך הקמת המשפחה, בגיל צעיר יחסית, והשליחות שנסענו בעקבות עבודתו של אבי לדרום קוריאה וגואטמלה שינו את מסלול חייה. במהלך השהות שלנו מעבר לים, אמי המשיכה ללמוד מלאכת היד והאומנות המקומית. היא נהגה להסתובב בשווקים ולאסוף פרטי פולקלור וללמוד מנשות המקום כיצד לרקום, לתפור, להדפיס ועוד טכניקות שונות של יצירה מקומית. ליקוט הידע והאומנות המקומית נמשכה גם כשחזרנו ארצה.

כאשר חזרנו מהשליחות, לקראת גיל 30 של אמי, היא פתחה את "בית הקש" – חנות בה מכרה את יצירותיה ונתנה במה ליצירות של אומנים נוספים. כילדה צעירה הייתי מצטרפת אליה לנסיעות השונות סביב עבודתה. בחופשים הייתי נוסעת עם אמי לשווקים בכל הארץ לקנות חומרים. בדים, סרטים, כריות ,ספות ,מנורות. אמי חיה ונשמה אומנות ויצירה. היא הייתה מאד מיוחדת ומצליחה בתחומה וכל הבית היה סביב האומנות והיצירה שלה. כמו כן, אני זוכרת את ההתרגשות סביב הצגת יצירותיה בגלריות שונות בתל אביב ואת ההתעניינות והכתבות שנעשו סביב עבודותיה השונות. פינת העבודה שלה הייתה מאחורי שולחן האוכל שלנו, והחנות הייתה בחצר ביתנו. אמי נהגה לקום בארבע, חמש בבוקר על מנת ליצור. בסופי שבוע אחת לשבועיים סבתי הייתה מצטרפת למלאכה, מסבירה, מלמדת ונותנת יד איפה שצריך.

סבתי הדסה, אמו של אבי, גרה בשכנות אלינו. היא נהגה לסרוג במכונת סריגה. היא הייתה יושבת בשעות הפנאי שלה בין הקריאה לבישול וסורגת אפודות לתינוקות שנולדו ולילדים שגדלו ברשפון וברמת הגולן. זו הייתה תרפיה עבורה ודרכה להכנסה צדדית בנוסף להיותה מורה לאנגלית. אבל נראה כי יותר מהכל הייתה למלאכת הסריגה במכונה כוח ריפוי מדיטטיבי עבורה. תנועה שחוזרת על עצמה שוב ושוב שאפשרה למחשבותיה לעוף למחוזות רחוקים.

במשך השנים הנטייה שלי הייתה יותר לספורט ולתנועה, כאשר בחרתי ללמוד טיפול בהבעה ויצירה נמשכתי יותר לתחום התנועה, בו עסקתי רוב חיי. העיסוק ביצירה ובאומנות השימושית היה חבוי ומוסתר ונגלה בפניי מאוחר יותר.

כאשר ילדתי את בתי הבכורה, ניסיתי לתפור, ניגשתי למכונת התפירה של סבתי וגיליתי להפתעתי שאני יודעת לתפור. תפרתי מספר פריטים וזנחתי את המלאכה (יותר פשוט היה לקנות בגדים).

כמתנה ליום הולדת 40 קיבלתי מספר תכשיטים. אני, שכמעט ולא עונדת תכשיטים, אין לי חורים באוזניים ואני בעיקר הולכת טבעי, חשבתי שהגיע הזמן קצת להתקשט. קיבלתי צמיד סרוג מחוטי שעווה ורציתי עוד… משהו בשילוב של החומר משך אותי. המחיר של הצמיד היה כל כך יקר, אז חשבתי שגם אני יכולה לעשות כזה. התחלתי להסתובב בחנויות הסדקית ולהיחשף לחומרים ו…. כמה חודשים לאחר מכן מצאתי עצמי מייצרת תכשיטים. מחברת ומשחקת בחומרים ויוצרת צמידים, שרשראות מחזיקי מפתחות והיד עוד נטויה. כל תכשיט וכל יצירה חיברה אותי אל שורשיי ואל מחוזות ילדותי ומשם בחרתי את השם לסטודיו שפתחתי בהמשך. סטודיו לולה – מקום להבעה ויצירה.

כדי ללמוד כיצד להכין את הצמיד מהחוטים, פניתי למי שהייתה המורה למלאכת יד שלי בילדותי והייתה חברה מאד טובה של אמי, יעל כהן, על מנת ללמוד את הטכניקה להכנת הצמיד, והיא נתנה לי יד וחיברה אותי למאגרי המידע שהיו עד אותו זמן נסתרים מעיניי. עולם שלם של יצירה התגלה בפניי במלוא הדרו.

כל ההתעסקות סביב היצירה והחיבור לאומנות שימושית בחוטים חיברה אותי אל עברי וחיברה אותי אל אמי וסבתי האהובות. נזכרתי כיצד בילדותי הייתי מעבירה שעות בהכנת צמידים, כיצד עשינו מקרמה, סרגנו, תפרנו ועסקנו בידיים. נגענו בחומר. בבית הספר השעות האהובות עליי מלבד שיעורי הספורט, היו השעות של מלאכת היד.

כאשר הייתי בת 13, אני ומשפחתי עברנו תאונת דרכים קשה בה נהרגה אמי. כדי לשרוד את האסון שקרה לי הפעלתי את מנגנון ההדחקה וסגרתי את ליבי. הבנתי את זה מאוחר יותר רק כאשר אבי נפטר לאחר 12 שנה, כאשר הייתי בת 25 והחלטתי לטפל בעצמי. מנגנון ההדחקה שסייע לי להמשיך בחיי כאשר הייתי ילדה, עיכב ומנע ממני לבנות את חיי הבוגרים.

כאשר התחלתי ללכת לטיפול לאחר האובדן של אבי, התחלתי לאט לאט לפתוח את הפצעים והזיכרונות. הבנתי שיחד עם הזיכרונות הכואבים, הודחקו גם האהבות והזכרונות הנעימים. ולאט לאט בתהליך ארוך של שלווה וריפוי על ידי מטפלים ומורים מאסכולות שונות, למדתי להתחבר אל עצמי מחדש ולהתמודד עם הפרידות הטרגיות שעברתי בחיי.

בתחילת הדרך התחברתי בעיקר לטיפולים שנגעו בעולם הרוח, שם היו האנשים היקרים לליבי. אך עם הזמן הבנתי שכדי להתחבר למציאות עליי להתחבר גם אל החומר. כשם שהנשמה אינה יכולה להתקיים ללא הגוף כך הרוח אינה יכולה להתקיים ללא החומר. היצירה והתנועה היוו את הגשר והקשר בין הרוח והחומר ונתנו משמעות חדשה בחיי.

לקראת גיל 30, בסיועה של איילת לקט קינן, שהיום היא מטפלת בהבעה ויצירה, הכנתי סרט על הוריי. נסעתי למקום התאונה ולמקום בו נפטר אבי, נפגשתי עם חברים של הוריי ובעיקר התחלתי להיפגש עם עצמי. הרגשתי שפתחתי את תיבת הזיכרונות שלי ולאחר הכנת הסרט הרגשתי שאני יכולה לסגור אותה ולהניח אותה בצד ולהתחיל לבנות את עתידי.

מאז פגשתי את שרוני וביחד נולדו לנו 4 בנות. כל לידה כמו כל פרידה שעברתי, הביאה משהו חדש לחיי. במשך 10 שנים בניתי לי משפחה ועסקתי בטיפול בהבעה ויצירה, בעיקר בגיל הרך שתמיד התחברתי אליו, בעיקר דרך התנועה המשחק.

סבי וסבתי מצד אבי שגרו לצדי, לאט לאט הגיעו לסוף חייהם. תהליכי הפרידה מהם כבר היו פחות טרגיים ונתנו לי הזדמנות להתכונן לפרידה ולהשלים עמה. הם חיו אתנו חיים מלאים שהגיעו אל סופם קצת אחרי גיל 40 שלי. וקצת אחרי גיל 90 שלהם. הם מתו בשיבה טובה, בביתם, מוקפים באהבה, במשפחה וחברים. הם היו בהחלט מקור להשראה.

העיסוק עם היצירה החדשה בחיי והעבודה עם חוטים אפשרה לי פתח לעולם חדש, היא לימדה אותי לחבר את פיסות חיי שהתפזרו והתנפצו לכל עבר בתאונת הדרכים לפני 30 שנה וסייעו לי לרקום את עתידי לצד משפחתי החדשה.

מאז שהעולם של האומנות השימושית ניפתח בחיי הוא ממלא אותי ולוקח חלק משמעותי יותר בחיי. אני מוצאת באומנות השימושית מפלט ושקט לנשמה. עם הזמן הבנתי כי הכוח של היצירה בעל משמעות רבה עבורי. הוא ממלא את חיי משמעות, מחבר אותי אל השורשים שלי ומסייע לי בצמיחה האישית והמקצועית. למדתי לשלב את סיפור חיי ולארוג אותו בתוך חיי בהווה. הבנתי שאני למעשה טווה חוטים בין העבר, ההווה והעתיד שלי.

אני מוצאת ביצירה ובאומנות השימושית משחק והתנסות בחומר שהאפשרויות בו הם אין סופיות. מהיצירה בחוטי שעווה עברתי ליצירה בחוטי טריקו ולסריגה. עיקר המשיכה שלי היא בעבודה עם חוטים, רצועות עור, סרטים, בדים וטקסטיל בתוספת של חרוזים ואלמנטים נוספים.

בקשה של חברה שאלמד את בנותיה להכין צמידים, פתחה ערוץ חדש של עשייה ונתינה שאפשרה לי להעביר את הידע שצברתי במשך שנים. גיליתי שהזיכרון והידע עדיין קיימים בי, הגוף זוכר והנשמה יודעת את המלאכה. קבוצה קטנה שהתחברה הביאה לעוד ועוד קבוצות. במהלך החופשות של בית הספר מגיעות בנות ונערות ללמוד ולהתחבר אל היצירה דרך האומנות השימושית, דרך מלאכת היד. המרחב שלי הופך למקום קסום של יצירה. אני נהנית לראות את ההנאה והתחברות של הבנות ליצירה ולאומנות השימושית ויודעת שהידע שהם נחשפות אליו עכשיו ילווה אותן בשארית חייהם. זה ידע שעובר מדור לדור ויש לו כוח ריפוי עצום והוא נשאר לנצח.

על מנת לשמור על אתיקה מקצועית, כיון שעסקתי בסביבה בה גרתי וגידלתי את ילדותיי, מעולם לא קראתי לסדנאות אלו "טיפול" והקפדתי להפריד בין תפקידי כמטפלת בהבעה ויצירה לבין סדנאות היצירה. יחד עם זאת קשה להוציא את המטפלת שבי, וקשה שלא להבחין בכוחה המרפא של האומנות והיצירה. מכיוון שאני עוסקת כבר למעלה מ – 10 שנים בטיפול ועיקר התמחותי הוא בעבודה קבוצתית עם ילדים, ניתן לראות בעבודתי השפעה רבה מעולם הטיפול.

סטודיו לולה, הינו מרחב להבעה ויצירה, בעברו היה לול ובהמשך היה סטודיו לעיצוב בגדים. הוא בנוי כחלל גדול המחולק למספר מקומות המאפשרים ומזמינים למפגש עם חומרי יצירה שונים ומגוונים.

בסדנאות הקיץ תחילת המפגש מתחיל בשיחת הבוקר, בדיקת מדד הדופק, בדיקת מצב הרוח של המשתתפים. בתחילת היום אנו יושבים בחלל הבנוי כמו סלון, עם ספות שטיח וכורסאות. חלל זה מאפשר התכנסות והתחברות ראשונית, יצירת קשר. זה הזמן בו ניבנה ה"סטינג" וחוקי החדר נקבעים. כאשר יש דברים שברצוני להדגיש, לחדד או ללמד זה הזמן. זה הזמן בו אני חושפת את האפשרויות ומעלים רעיונות והצעות לעבודה. יש פעמים שהמפגש תופס נפח וזמן ויש פעמים שהסבלנות קצרה ויש רצון לגשת מיד למלאכה.

העבודה היא כסטודיו פתוח, כל אחת בוחרת את היצירה שלה וניגשת לחומרים שמושכים אותה לחקירה ועשייה. כל חומר וכל פינה מזמן עבודה שונה. וקיימת הרבה תנועה בתוך החלל. ישנה משמעות לכל בחירה וכל בחירה נעשית ממניעים שונים. חלקם גלויים וחלקם נסתרים מעין.

• פינת הסריגה הסלון לרוב הופך לפינת הסורגות והאורגות העובדות עם חוטי הטריקו. חלקן יושבות על הרצפה חלקן על הספות. אין צורך בישיבה סביב שולחן. הסלון כפי שהוא משמש בבית זהו החלק בו מתרכזים כולם למפגש. בתחילת היום, באמצע להפסקת אוכל ובסוף היום לסיכום ופרידה.
• הכנת צמידים ישנו שולחן של הכנת צמידים וחרוזים, בו נמצאים מגוון רחב של חוטים דקים וחרוזים מגוונים. ישנם מתקנים שמקלים על הכנת הצמידים ועליהם קושרים את הצמידים. העבודה היא סביב שולחן עם כיסאות.
• פינת אומנות פלסטית – חלל נוסף בו נמצא השולחן מבית ילדותי עליו אמי עבדה וסביבו מדפים מלאים בכל טוב. חומרים שונים ומגוונים. ניירות, צבעים, בדים, עצים, דבקים, חומרי מחזור, אריזות שונות וכולי. ישנם כיסאות סביב השולחן אך לרוב הבנות עומדות סביבו.

במהלך היום אנו שמים מוזיקה לפי בחירת המשתתפות. יש כאלה שמנצלות את הזמן לתנועה, ורוקדות בין היצירה. יש בנות שמרגישות צורך לשחרר את הגוף ועושות הולה הופ . יש כאלו שיושבות כל היום באותה נקודה ויש את אלה שכל הזמן בתזוזה.

בסוף היום ,לקראת הפרידה, לאחר כ – 3 שעות של יצירה אנו מתרכזים שוב בסלון, זה הזמן לסכם את היום. מי שרוצה מראה את התוצרים שלה לשאר בנות הקבוצה. יש כאלו שבוחרות לרקוד או להופיע בפני הקבוצה. כל אחת נפרדת בדרכה ובוחרת כיצד להביא עצמה לפני הקבוצה (אם בכלל).

מרחב הזמן

הקבוצות והסדנאות הינן פתוחות ומגוונות. ניתן להגיע לסדנאות של יום אחד או לרצף של ימים או שבועות. סוג מלאכת היד והעבודה היצירתית מושפע מהזמן שמתאפשר לכל אחת. יש בנות שמראש מגיעות ליום או יומיים, יש את אלו שמראש נרשמו לזמן ארוך ויש את אלו שנרשמו למספר ימים וממשיכות עוד ועוד. יש את אלו שמגיעות באופן חד פעמי ויש את אלו שחוזרות שנה אחר שנה ולא שבעות מהמפגש עם היצירה ועם הקבוצה וחוזרות בכל הזדמנות.

רוב המלאכות והיצירות מצריכות זמן וסבלנות. מעט מאד עבודות ניתן לסיים ברגע. ישנן עבודות שנמשכות על פניי כמה ימים וישנן עבודות שכמה רגעים. הטמפרמנט השונה של הבנות משפיע על בחירת צורת העבודה ומאפשר התנסויות חדשות. הזמן המוקצב לכל אחת משפיע על הבחירות שלהן או שהבחירה משפיעה על הזמן. כל אחת עובדת בקצב שלה. יש תחושה של מעבר לזמן. הזמן ביצירה חולף מהר מאד, יש איזה תחושה של איבוד הזמן והעצמי בתוך היצירה.

האומנות והיצירה ככלי ריפוי

עצם הפעולה היצירתית היא בעלת תכונות מרפאות. בעת הפעילות היצירתית, נמצא היוצר במרחב (מרחב ביניים, פוטנציאלי) המצוי בין העולם הפנימי הפנטזיונרי לבין המציאות הממשית. בתוך מרחב זה הוא מבטא תכנים נפשיים, קשיים, משאלות, דילמות ובעצם הבאת חומרים אלו לכדי ביטוי מתחולל שיפור ביכולת העמידה האישית מול המציאות החיצונית באמצעות "הורדה מהלב" ושיתוף, גם אם לא תמיד במודע לכל.

בטיפול באומנות הדעה הרווחת היא כי אין מטרה להגיע לתוצרים אסתטיים הנמדדים על פי איכותם האמנותית. אך באומנות השימושית אנו מגיעים לתוצרים בהם ניתן להשתמש בחיי היום יום. יחד עם זאת, התהליך והמבט של המטפל, המורה וחברי הקבוצה מהותיים לתהליך הריפוי יותר מהתוצר עצמו. וניתן למצוא תהליכים מקבילים מעולם הטיפול.

טיפול באמנות מסייע ליכולת הריכוז, לספונטניות של יצירה ומשחק, הוא מעלה את הדימוי העצמי, עוזר לפתח יכולת תכנון בשלבים, מסייע בקבלת גבולות, מאפשר פורקן מתחים, משכלל יכולת הבעה של תכנים פנימיים, פיתוח המשגה של תכנים אלו, פיתוח הזיכרון, ועוד…

מכיוון שאני באה מעולם המושגים של הטיפול בתנועה אני רואה כיצד הם באים לידי ביטוי בתוך היצירה ומלאכת היד. כיצד הם משמשים ומבטאים את עולמם של היוצרים. דרך התנועה ביצירה, ניתן ללמוד רבות על היוצרים. האומנות השימושית, כמו החיים, מציבה אתגרים לא פשוטים ומחייבת התמודדות. כל אחד מתמודד עם קשיים באופן שונה, אך ההצלחה והתגברות על המכשולים מספקת ומהנה. במהלך המפגש ישנה תנועה רבה ומעברים בין החלקים השונים של המרחב. גם בין המלאכות השונות וגם בין הקשרים בין המשתתפים השונים. התנועה יכולה להיות פנימית או חיצונית, קטנה או גדולה, מהירה או איטית. כל עוד היא קיימת יש חיים.

חוטים מקשרים – כוחם של החוטים ביצירת קשרים חברתיים

החוטים המחברים בין המשתתפים הם שונים. חלקם גלויים וצבעוניים וחלקם שקופים ונסתרים. החוטים מחברים אל המחשבות, הזיכרונות והרגשות האישיים והקדומים והעמוקים הנמצאים במודע ובלא מודע, ומאפשרים להיוודע אל הסיפור האישי ואל המסורת המשפחתית. החוטים הופכים להיות כלי משמעותי המאפשר יצירת קשרים אישים ובין אישיים המחזקים את התקשורת המילולית והבלתי מילולית.

בסטודיו ישנם מספר צורות עבודה עם חוטים. סריגה, רקמה, תפירה, שזירה, הכנת צמידים, מקרמה ועוד. כל חוט מזמין ליצירה שונה. עם כל חוט עובדים באופן שונה אך הבסיס לכל עבודה הוא הקשר. כל אחת בוחרת את סוג העבודה שמתאים לה ומדבר אליה יותר ונראה כי במהלך העבודות השונות עם החוטים, כל אחת בוחנת את הקשרים הפנימיים והחיצוניים שלה, במודע שלא במודע. הישיבה המשותפת יוצרת חיבור בין המשתתפים ונוצרת רשת של קשרים. דרך העשייה ובחירת החומרים המשתתפים מחפשים ובודקים את הקשר שלהם לאחר. דרך הבחירה הקונקרטית של בחירת הצבע, החומר, הצורה מתחיל הגילוי במה אני דומה ובמה אני שונה. דרך אלמנטים אלו הם מגיעים לדברים שהם אוהבים או שונאים ומגלים תחומי עניין משותפים.

"צמידי החברות" הינם צמידים העשויים מקשרים והן ביטוי לקשר ולחברות בין אנשים. הכנת הצמיד פעמים רבות הופכת למעין מנחה או מתנה עבור חבר או אדם קרוב. זוהי דרך לשמירה על קשר ותזכורת למי שעונד אותה על קיומו של אדם זה בחייו. בנות רבות מכינות את הצמידים והתכשיטים לאמא או אבא או לאחים/אחיות או אנשים קרובים שאיתם הם בקשר. לא סתם תכשיטים מקבלים ערך סנטימנטלי רגשי הרבה יותר מערכם החומרי. לעיתים יושבות שתי בנות ורוצות לעשות "צמיד חברות" שיבטא את הקרבה ביניהם. הן בוחרות יחד את הצבעים ואת האלמנטים שיוסיפו לצמיד, אך גם כאשר הבחירה היא באותם חומרים, העבודות אינם יוצאות זהות. נראה כי כל אחת תופסת שונה את הקשר והעוצמה והמגע שכל אחת משקיעה בקשרים משפיעה על התוצאה. ניתן ללמוד רבות על טיב היחסים והקשרים של אדם דרך הקשרים שהוא יוצר בחומר .

כאשר יושבות מספר בנות יחד סביב אותה יצירה, כל אחת בוחרת את הצבעים שהיא אוהבת ואת האלמנטים שמדברים אליה. בחירת הסימבולים השונים מוסיפה משמעות ויוצרת עניין בעבודה וזה מאפשר להן להביא עצמן לתוך היצירה ולבטא את עצמן, וכך גם כאשר כולן עושות צמיד או תיק או שטיח כל עבודה יוצאת שונה ומעניינת והיא ביטוי של עולם מלא המאפיין כל אחת. במלאכת יד אין שתי יצירות זהות, כפי שאין שני בני אדם זהים. דרך המפגשים שנוצרים סביב היצירה המשותפת מתחזקים הקשרים לעיתים, אלו קשרים קיימים שמתחזקים ולעיתים נרקמים קשרים חדשים.

סריגה

הסריגה הינה אומנות רבה שנים, זו דרך להפוך חוט ליריעה. בעבר זה היה מקצוע גברי. אך עם הפיכתו לאומנות שימושית הנשים החלו לסרוג יותר ולהפוך את החוטים לאביזרים המשמשים אותן ביום יום. כמו שמיכות, כובעים, גרביים, סוודרים וכולי. למלאכת הסריגה משתמשים במגוון של חוטים אשר כל חוט משפיע על העבודה. מחוטים דקים מאד ועד חבלים עבים במיוחד. בשנים האחרונות החלו לסרוג מחוטי טריקו ,דבר שהפך ללהיט והחזיר את חדוות הסריגה לדור הצעיר.

סריגה משמשת להאטה של קצב החיים המודרני והמהיר. היא הופכת למדיטציה ולהתבוננות וכלי יעיל לשיפור החיים. הקצב הריתמי החוזר על עצמו גורם להרפיה ולוויסות רגשי ומסייע בהפחתת חרדה. הסריגה משפרת מיומנויות כגון: תכנון, הגדרת מטרות, סבלנות, התמודדות עם כישלונות והצלחות, ולקיחת סיכונים (חמוטל ארבל 2014). לבסוף, התוצר מביא תחושת סיפוק גדול וחווית הצלחה המסייעים בבניית הערך העצמי וחיזוק הביטחון.

בסדנאות שלי אני נוטה ללמד סריגה את הבנות הבוגרות יותר, בנות 10 ומעלה. כיוון שיש להן יותר סבלנות ואורך רוח ללמוד ולעמוד מול תסכול. אך ישנן בנות צעירות שאינן מוותרות ומוכנות להשקיע הרבה אנרגיה וזמן בלמידה. בתחילת הלימוד העשייה כוללת הרבה פרימה וחזרה על עשיית לולאה ושרשרת. יש כאלו שיושבות מספר שעות עד שמצליחות ותופסות את העיקרון ואינן מרפות. חווית ההצלחה היא מאד גדולה יש משהו בתנועתיות שחוזרת על עצמה שמאד מרגיעה ומדיטטיבי, וכשהן מצליחות לראות כיצד הלולאות הופכות לשרשרת וממנה הופכות ליריעה שהופכת לתיק/שטיח חיה וכולי הסיפוק מאד גדול. כמו הרבה דברים שלומדים בחיים, ישנו רגע קסום בו הגוף תופס את התנועה ואז יודע את המלאכה. הלימוד של הסריגה כולל הרבה תסכול ומצריך הרבה סבלנות, הן מסתכלות הרבה לצדדים ומשוות, אבל גם נהנות ללמד אחת את השנייה – מי שכבר יודעת עוזרת לחדשות. ברגע שהתנועה נלמדה, נעשה יותר קל לשכלל את התנועה וללמד טכניקות נוספות את הסריגה. מלאכת הסריגה לא מתאימה לכל אחד ולא כל אחת מוצאת בה הנאה. אך מי שנתפסת למלאכת הסריגה לרוב מתקשה לעזוב ולעשות משהו אחר ומוצאת כל פעם מחדש אתגר סריגה חדש.

חזרה תנועתית

ברוב עבודות מלאכת היד סריגה, תפירה, מקרמה והכנת צמידים העיקרון והתנועה יחסית פשוטים, ברגע שמבינים את צורת העבודה, כל מה שיש לעשות הוא לחזור על הפעולה שוב ושוב. כמובן שניתן לפתח ולהוסיף אלמנטים שונים שיהפכו את היצירה למעניינת ומיוחדת יותר, אך לרוב זו אותה תנועה או קשר שחוזר על עצמו. החזרתיות הזו נותנת את האפקט ליצירה. החזרה הזו גורמת להפנמה של התנועה וקיבועה בתוך הזיכרון התנועתי של הגוף.

אלו המתקשים לשמור על הקשב והריכוז יעברו מדבר לדבר ומהתנסות אחת לשנייה אך ברגע שהן מתיישבות ומצליחות לתפוס את העיקרון של מלאכת היד ואת התנועה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, הן מצליחות להיכנס למצוא קצת שקט ושלווה. מעניין לראות כיצד כשדעתן מוסחת, הן מדלגות על פעולה או מדלגות על עין – יוצרות חור ברצף אך ברגע בו הן מצליחות לשמור על הריכוז ועל אחידות התנועה ניתן לראות שיפור מדהים ביצירה, והסיפוק והתגמול הוא עצום. ברגע שלומדים את התנועה של מלאכת היד היא מוטבעת בזיכרון הגופני, החזרה על אותה תנועה מקבעת ומשמרת אותה. כך כשם שלא שוכחים לרכב על אופניים, לא באמת שוכחים את מלאכת היד ותמיד ניתן לשלוף אותה מהזיכרון ולחזור אליה.

מגוון העבודות מאפשר לכל אחד למצוא את עצמו ולהתחבר או לחומר שמדבר אליו יותר או לצורת עבודה שאיתה הוא מרגיש יותר בנוח. ישנן רמות שונות וכל אחד יכול למצוא את מקומו. יש את אלו שתמיד יחזרו למוכר ולנוח ויעמיקו וישכללו את היצירה. ויש את אלו שרוצים לטעום וללמוד כל דבר אפשרי ויתנסו במגוון של חומרים ויצירות. יש את אלו שיבחרו ביצירה לפי המשתתפים ולא לפי החומר. ויש את אלו שבוחרים את החומר ומתחברים למי שמצטרף. החיבורים שנוצרים בעקבות היצירה הם מעניינים לא פחות. העבודה עם החוטים מחברת בין הגוף והנפש ובין גוף לגוף, היא יוצרת חיבורים פנימיים וחיצוניים והקשרים שנוצרים עם העצמי ועם הסביבה הם מגוונים ומעניינים. יש את אלו שמשקיעות בכל קשר ובכל חרוז ויש את אלו שהאחיזה והקשרים שלהם יותר רופפים.

כוחה של הקבוצה – זכרון השבט

לפי אילנה גרף במאמרה "פיסול ומסיכה ואומנות (2006), האומן האפריקאי יוצר אומנות מוחשית למושגים מופשטים כמו כוח, שלווה, מוות וכולי, במרכזה נמצא "כוח החיות" וסביבו סובבות כל הפעולות והמחשבות. התוצאה של האומנות חובקת בתוכה את כל ההתלבטויות האישיות של האומן והיא פרי מסורת שבטית עתיקה ומושרשת ובעלת משמעותי דתית מאגית עמוקה.

נראה כי מלאכת היד היא סוג של אומנות שבטית. היא עוברת מדור לדור. בעיקר דרך נשות השבט. היא מחברת בין אנשים, הישיבה של הנשים יחד מאפשרת שיח שלם של התמודדויות ולבטים הקיימים בחייהן, עיבוד התכנים והדילמות ומציאת פתרונות מחברת אל השורשים אל הבסיס אל קשרים עמוקים ונסתרים ויוצרת קשרים חדשים ומפתיעים. החומרים הם פשוטים ונגישים, ניתן להשיגם כמעט בכל מקום. בעבר היו מייצרים חומרים אלו מהטבע ולכן עבודות אלו מחברות אל האדמה ואל השורשיות.

לקבוצה יש כוח עצום המשפיע על היצירה. והיא מאפשרת למידה ושיפור של מיומנויות חברתיות. הבנות בסדנאות נמצאות בטווח גילאים שונה כפי שקיים במשפחה. ישנן ילדות בנות 6 ונערות בנות 12/13. כיוון שאני מקיימת את הסדנאות בחופש, הבנות שלי מצטרפות לסדנאות, וכך האלמנט המשפחתי מועבר באופן מובהק. כל אחת לפי גילה ואופייה מוצאת את מקומה ומביאה עצמה לידי ביטוי. ישנו מכנה משותף לכל הבנות שנמצאות בסטודיו – כולן אוהבות יצירה.

בכל פינת עבודה בסטודיו ישנו מבוגר אחראי המכיר קצת יותר את המלאכה. המדריכות אינן מטפלות. כל אחת נמצאת לפרק זמן שונה ומשפיעה ותורמת מהידע מהכישרון ומהייחודיות שלה. מאד מעניין לראות את הקשרים והחיבורים שנעשים דרך היצירה. להקשיב לשיחות שמתנהלות תוך כדי ולראות את הקסם שהיא מביאה לחיים. יש את אלו שפונות ומבקשות עזרה ותמיכה ויש את אלו שצופות מהצד וכך לומדות כיצד לעבוד. יש את אלו שלא מתקדמות ללא חיזוקים וזקוקות להרבה תמיכה ועידוד ויש את אלו שבטוחות בעצמן ועובדות באופן עצמאי.

בעבודה הקבוצתית, מלאכות היד השונות מאפשרות התנסויות שונות ולימוד של תפקידים שונים. מתקיימת הרבה למידה חברתית בין חברי הקבוצה. ישנה תמיכה הדדית וניתן לראות כיצד ילדות שכבר למדו את המלאכה מלמדות ומסבירות אחת לשנייה את הטכניקה. ישנו פרגון רב ותמיכה הדדית בין חברי הקבוצה. האווירה לרוב ממש נעימה וכמעט ואין חיכוכים ומריבות. הטכניקות של מלאכת היד מאפשרות גם התכנסות פנימה ועבודה עצמאית אך גם עשייה משותפת. יש את אלו שזקוקים ומחפשים את העבודה המשותפת ויש את אלו שאוהבים לבד. הישיבה יחד שכל אחת לעצמה נותנת מרחב של חופש פעולה לגוף ולנשמה. יש שמירה של מתח עדין, בין יחד ולחוד ובין תלות ועצמאות, ששומרים על העניין והמרחב.

מלאכת היד הופכת להיות מדורת השבט היא מאחדת ומחברת בין חברי הקבוצה, מוסיפה אור ומחממת את הלב.

רנה ניר
.M.A בהבעה ויצירה

מאמרים ומקורות:

• מריין ליבמן, תש"ן, תרפיה באומנות לקבוצות, משחקים תאוריה תרגילי הפעלה, הוצאת אח.
• ד.ו.ויניקוט, 1971, משחק ומציאות, הוצאת עם עובד.
• ארווין יאלום עם מולין לשץ', 2005, טיפול קבוצתי תאוריה ומעשה, הוצאת כנרת ,מאגנס.
• אילנה גרף, 2016, פיסול ומסיכה/אומנות אפריקאית שבטית. אמגו מגזין מאמרים- כתב עת בנושאי תרבות ותוכן.
• חמוטל ארבל, 2014, שלומי קשור בחוט אל שלומך – החוט ומשמעויותיו בטיפול באומנות.